ישראל בויקיפדיה

מדינת ישראלערבית: دولة إسرائيل, תעתיק: דַ‏וְלַת‏ אִסְרַאאִיל) היא דמוקרטיה פרלמנטרית הנמצאת במזרח התיכון, לחוף הים התיכון ומוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. רוב תושבי המדינה הם יהודים, אך יש בה מיעוט גדול של ערבים (מרביתם מוסלמים), וקבוצות מיעוט אחרות.

ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים סוף בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שהיא שטח בשליטה חלקית של החמאס, למרות שמרשם האוכלוסין, גביית המכסים וניהול כניסה ויציאה של סחורות נמצאת בידי ישראל. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון (המכונים גם הגדה המערבית), הנמצאים בשליטה משולבת של ישראל והרשות הפלסטינית ומעמדם הסופי, כמו גם מעמדה של רצועת עזה, טרם הוכרע. בין ישראל לסוריה נמצאת רמת הגולן, שטח שנמצא בשליטת ישראל והוחלו עליו חוקי מדינת ישראל (דרך חוק רמת הגולן), אך סוריה ממשיכה לתבוע עליו ריבונות.

שם המדינה וסמליה-

מגילת העצמאות קובעת כי שמה של המדינה הוא "ישראל" או "מדינת ישראל". שם זה מופיע בעברית על סמל המדינה. ישראל מופיע בתנ"ך בלמעלה מאלפיים מופעים. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד רשמי. שם המדינה בערבית: إسرائيل (תעתיק: אִסְרָאאִיל), נלקח מהאופן שבו מופיע השם "ישראל" בקוראן ובמקורות המוסלמיים[8], ומהאופן שבו מתועתק השם "ישראל" בתרגומי התנ"ך לערבית. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאותיות לטיניות: Israel.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון‏‏[9].. שמות שנדחו היו "ציון", "ארץ ישראל", "יהודה" ו"עֵבֶר". השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים, ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

השם "יהודה" נפסל כדי לשמר הבחנה בין "יהודי" שהוא בן לעם היהודי או לדת היהודית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. כמו כן, השם "יהודה" הוא שמו של אזור בארץ ישראל שרובו לא היה בשלטון ישראלי עם הקמת המדינה.

השם "ציון" נפסל כיוון שהוא מטשטש את ההבחנה בין "ציוני" - מי שדוגל בעקרונות התנועה הציונית, לבין מי שמחזיק באזרחות ישראלית. השם "ארץ ישראל" נפסל כדי לשמור על הבחנה בין שטח המדינה לבין האזור הגאוגרפי המכונה בעברית ארץ ישראל. אף על פי כן, גם השם "ישראל" אינו נקי לחלוטין מאפשרות של ערבוב מושגים באשר "עם ישראל" הוא כינוי מקובל לעם היהודי בעברית וגם בכמה שפות אחרות. ישראל, על-פי התנ"ך (בראשית, פרק ל"ב, כ"ט), הוא שמו האחר של יעקב, שנחשב לאחד מאבות האומה. השם ישראל מופיע על אסטלה מצרית מימי פרעה מרנפתח (1230 לפני הספירה בקירוב), ושם הוא מתייחס לעם כלשהו שישב בארץ כנען.

השם "עֵבֶר" הוצע על-פי ספר בראשית (פרק י', כ"ד-כ"ה), שם הוא מוזכר כשמו של אחד מצאצאיו של שם בן נח, וכיוון שממנו אפשר לגזור את התואר "עברי". כמו כן, השפה העברית מכונה לפעמים "שפת-עבר". השם "עבר" נדחה מחשש שהוא אינו די ברור, וכיוון שהוא היה מזוהה במידה מסוימת עם תנועת הכנעניות, שהייתה תנועה חילונית רדיקלית (חברי התנועה הזאת העדיפו לכנות את עצמם "עברים" ולא "יהודים").

המונח "מדינה" הועדף על פני מונחים אחרים כגון "רפובליקה", כדי לדבוק במונח עברי, וכדי להימנע ככל האפשר מהתחייבות לשיטה פוליטית מסוימת. כמו כן השימוש במונח "מדינת ישראל" רומז לספרו של הרצל "מדינת היהודים" שנחשב במידה רבה לחיבור המבשר את הקמת מדינת ישראל.

דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. מספר הצעות לדגל הוגשו לוועדה, רובן מבוססות על דגל התנועה הציונית בשינויים קלים, אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם, וכיוון שראשי הסניפים הגדולים של התנועה הציונית בחו"ל לא התנגדו לקביעת הדגל כדגל המדינה, ואף עודדו זאת.

את סמל המדינה היה צריך לעצב מאפס, ולצורך העניין פרסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה המילה ישראל בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו "שלום על ישראל". תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל.

שורשים היסטוריים-

מדינת ישראל קמה בארץ ישראל, מקום מושבם ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפני ספה"נ) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ"ך זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.

משנת 63 לפנה"ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה כאשר ירושלים נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה, דוכא בידי הרומים ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. מרד בר כוכבא שפרץ בשנת 135, הפך את היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.

מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20, החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.

התנועה הציונית והמדינה שבדרך-

במאה ה-19 נוסדה התנועה הציונית שהגדירה לעצמה את המטרה להקים "מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים", כאמור ב'תוכנית בזל'. בנימין זאב הרצל היה מייסד התנועה הציונית ומנהיג התנועה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. אחד הפעילים הבולטים לצד הרצל, היה חיים ויצמן שפעל לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית החלה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל (הערבים הפלסטינים), ולמרות נסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות (הספר הלבן של 1939).

דוד בן-גוריון היה מראשי תנועת העבודה ביישוב ובשנים 1935 - 1948 שימש יושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה "הממשלה" של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת "המדינה שבדרך" (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם).

בן-גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן-גוריון בועידת בילטמור בשנת 1942. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה העניין היהודי לסימפטיה כלל עולמית וגברה ההבנה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.

הקמת המדינה ואחריה-

בעקבות החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית - פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי ה' באייר תש"ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.

אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, ירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. בתחילת יוני הכריז האו"ם על הפסקת אש למשך חודש ימים. בזמן הפסקת האש הוקם צבא ההגנה לישראל, ולאחריה הייתה ידו על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק - הקו הירוק. "הקו הירוק" לא הוגדר מעולם כגבול קבע (ראו גבולות מדינת ישראל), אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה.

על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.

ב-11 במאי 1949 הצטרפה מדינת ישראל לאומות המאוחדות.

ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את המעמד הממלכתי, פירק את הפלמ"ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות האצ"ל והלח"י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח"י וארגון בשם "חזית המולדת", שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור. מיד עם ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי הגירה יהודיים מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.

פוליטיקה וממשל-

מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא למעשה סמלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: תחילה מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במירב האחריות הכרוכה בפעולותיה. רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.

הרשות המחוקקתפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, לקדנציה של ארבע שנים או עד שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או אחריו במקרים מסוימים. כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים - ככל שמעמדם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מ-1-2% מקולות הבוחרים (השיעור משתנה מעת לעת על פי החלטת הכנסת, ראו אחוז החסימה) אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ"ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1-12 ברשימה.

בשנות התשעים שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, אך החוק הושב לקדמותו לאחר מספר שנים של חוסר יציבות (ראו: חוק הבחירה הישירה).

אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה למדינת ישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקות של בית הדין הגבוה לצדק (בג"ץ). בניגוד למדינות אירופה בהן החלוקה בין מחנות הימין והשמאל מתבססת בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי, השיח הפוליטי בישראל נע רובו ככולו סביב הציר הביטחוני-מדיני. הגושים הפוליטיים בכנסת הם הימין, החרדים, המרכז, השמאל והערבים.

גאוגרפיה וגאולוגיה-

ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון־מזרח עם סוריה; בדרום נמצא ים סוף; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר - הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. למרות שטחה הקטן במדינת ישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות: החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה וים המלח - המקום הנמוך בעולם, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב המדברי - שבו תופעות גאולוגיות ייחודיות כגון המכתשים, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי וגאולוגי זה נובע ממיקומה הייחודי של ישראל על קו השבר הסורי-אפריקני ועל היותו למעשה גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.

הגאולוגיה של ישראל עשירה ומורכבת מאירועים גאולוגיים רבי עוצמה שהשאירו את חותמם בסלעים ובגאומורפולוגיה המקומית, בין היתר בקמטי הקשת הסורית המצויים לכל אורכה של ישראל. אירועים אלה אינם רק נחלת ההיסטוריה - מיקומה בנקודת המפגש בין שלושה לוחות טקטוניים מותיר אותה חשופה להשפעתם של תהליכים המתקיימים גם כעת, אשר מתבטאים בעיקר ברעידות אדמה.

ארץ ישראל, ומדינת ישראל בתוכה, נמצאת במזרח החבל הים תיכוני המקיף את אגן הים התיכון. באזור זה ישנן שתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ויבש. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית מחלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר - עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה - באזורים אלה מתחלף החבל הים תיכוני בשוליו המערביים של האזור האירנו-טורני. גם רצועות רחבות בחרמון ובנגב התיכון נחשבות כחלק מהאזור האירנו-טורני. ברוב חלקי האזור הזה שורר אקלים יבשתי וקיצוני ביותר: החורף קר ומושלג, אביב וסתיו גשומים וקיץ חם ויבש, אך בישראל התנאים האלה כמעט שאינם מורגשים כיוון שהיא נמצאת בשולי האזור ונתונה להשפעה הממתנת של הים התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים, וכן צומח ים תיכוני.

מדרום לחבל האירנו-טורני וממזרח לו משתרע החבל הסהרו-ערבי. בישראל הוא כולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו-עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ומאפשרת חקלאות בסיסית בלבד. ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור היא ענייה, ואומדים את מספר מיניה ב-1,400 בלבד. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הוא הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בישראל, אך מס' המינים בו קטן.

קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ-190 ק"מ, מצפון לדרום. מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון מזרח-דרום מערב, ובצפון -כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.

קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק"מ, והיא ידועה בשם "מדרון השרון". הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.

העץ הלאומי של ישראל הוא עץ הזית, הפרח הלאומי של ישראל הוא הרקפת והציפור הלאומית היא הדוכיפת.

דמוגרפיה-

ערב הקמת המדינה היו בישראל 650,000 יהודים, שהיו כ-6% מן העם היהודי באותה עת, ו-1,156,000 ערבים, שמתוכם כ-80,000 בדואים. רבים מן הערבים נמלטו מן הארץ בעת מלחמת העצמאות והיו לפליטים במדינות ערב.

מדינת ישראל מונה, נכון לספטמבר 2009, כ- 7,465,500 תושבים‏‏. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה, ולאו דווקא את האזרחים. במניין נכללים התושבים הערבים במזרח ירושלים (שנחשבים כתושבי קבע), תושבי רמת הגולן, וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון. מדינת ישראל (בשיתוף עם הרשות הפלסטינית) אחראית גם לתושבים הפלסטינים של הגדה המערבית, אולם אלה אינם נחשבים כאזרחי המדינה או כתושבי קבע בישראל, והם בעלי מעמד אזרחי רק בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה.

כ-75.5% מתושבי הקבע בישראל הם 'יהודים' (כ-5,634,300 תושבים), כ-20.3% הם 'ערבים' (כ-1,513,200 תושבים), וכ-4.3% אחרים (כ-318,000 תושבים) הם עולים ובני משפחותיהם אשר אינם יהודים, הם נוצרים פרבוסלבים ותושבים ללא סיווג דת. נכון ל-2009, 70% מהאוכלוסייה היהודית נולדה בארץ, 20% ילידי אירופה ואמריקה ו10% ילידי אסיה ואפריקה.

מגילת העצמאות של ישראל וחוקי היסוד שלה קובעים מדיניות של שוויון זכויות מלא בלא הבדלי דת, גזע ומין. אף על-פי-כן, המוצא האתני הוא בעל משמעות רבה בישראל. כל ראשי הממשלות עד כה היו ממוצא מזרח-אירופי. שילובם של יהודים מזרחים בתפקידים בכירים, כגון שרים בכירים ובעלי עמדות בכירות בצבא, החל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. ב-2007 מונה השר הערבי המוסלמי הראשון, ראלב מג'אדלה, ולפניו היה שר דרוזי, סאלח טריף. סקרים מראים שהמשכורות הממוצעות של יהודים ממוצא אשכנזי גבוהות משל אלה שממוצא מזרחי, ונמוכות מהן משכורות הערבים. כמו כן, המשכורת הממוצעת לגברים גבוהה מהמשכורת הממוצעת לנשים.

הערים הגדולות בישראל הן ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון ואשדוד.

דתות-

בישראל, שיועדה להיות מדינת העם היהודי, ומגדירה את עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית, אין הפרדה ממשית בין דת למדינה, והיחסים בין הממסד הדתי לשלטונות נגזרים במידה רבה ממכתב הסטטוס קוו שנשלח בעת הקמת המדינה ועיגן את ההסכמות בין דוד בן-גוריון לממסד הרבני (ובו הוסכם בין השאר על כך שמוסדות המדינה ישמרו שבת וכשרות, ודיני האישות יתנהלו על פי ההלכה). הדת השלטת בישראל היא היהדות, ודתות המיעוטים הגדולות הן האסלאם והנצרות.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2007‏‏[11], על פי הגדרתם העצמית של בני 20 ומעלה, חלוקת האמונה בקרב האוכלוסייה היהודית היא כדלהלן:

20% מתושבי הקבע בישראל, כ-1,425,000 תושבים, (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, מוסלמים או נוצרים, הנקראים ומחשיבים עצמם כערביי ישראל או כ"פלסטינים אזרחי ישראל". שיעור הערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9%. בנוסף ישנם דרוזים (כ-120 אלף איש, או 1.7%) וצ'רקסים.

כ-3.5% מתושבי מדינת ישראל מוגדרים כ"אחרים" (כ-310,000 תושבים). רובם המכריע הם עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים, למשל כיוון שאמם לא הייתה יהודיה.

שפה-

הגיוון הרב באוכלוסיית ישראל מתבטא גם במספר השפות המדוברות בה. בישראל מדוברות כ-30 שפות, רובן בקהילות עולים ומהגרי עבודה. השפה הראשית המשמשת הן לתקשורת רשמית והן לתקשורת יומיומית בין תושבי ישראל היא עברית מודרנית. זוהי שפה חדשה יחסית, שהתפתחה בקרב יהודים בארץ ישראל ובמזרח אירופה בסוף המאה ה-19. היא מתבססת על רבדים שונים של העברית העתיקה, בעיקר על העברית המקראית, אבל גם על העברית המשנאית, ועל הספרות העברית של ימי הביניים.

רוב מחדשי השפה העברית היו אשכנזים דוברי יידיש או שפות סלאביות, ולפיכך ניכרת בה השפעה חזקה של שפות אלה. המאמץ להפוך את העברית לשפה העיקרית של היישוב היהודי בארץ לפני הקמת המדינה ואחריה, כלל מגבלות חמורות שהוטלו על שימוש בשפות זרות, או שפות יהודיות אחרות. המגבלות החמורות ביותר הוטלו על השימוש ביידיש, שהייתה שפתם העיקרית של יהודים יוצאי מזרח אירופה, וכן על השימוש בגרמנית, שהייתה שפתם של מדענים וסופרים יהודים רבים. בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה הפך המאבק בשפה הגרמנית לחרם של ממש. המגבלות הוסרו בהדרגה לאחר שהתבררו ממדי השואה והנזק העצום שנגרם לתרבות היידיש באירופה, וכמו כן עקב מחאות נמרצות מצד עולים חדשים ממזרח אירופה ומארצות ערב, שדרשו לשמר את תרבותם הייחודית. במקביל התפשט השימוש בעברית כשפה עיקרית, הן מסיבות אידאולוגיות, והן מסיבות של נוחות - בהיותה שפה משותפת לכל הקהילות הלשוניות בישראל, תהליך שנמשך גם היום ומביא לכך שמספר השפות המדוברות בישראל הולך ופוחת.

עם הקמת המנדט הבריטי בשנות ה-20 הוכרזו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. המדיניות של שלטונות המנדט הייתה לפרסם כל הודעה ומסמך רשמיים בשלוש השפות, אך הנוסח האנגלי הוא זה שנחשב מחייב. עם הקמת מדינת ישראל הוכנס תיקון בחוק המבטל את החובה להשתמש בשפה האנגלית ואת העדיפות המשפטית שלה. מבחינה מעשית הפכה העברית לשפה הרשמית העיקרית, בעוד הערבית משמשת כשפה נוספת בחלק מהפרסומים הרשמיים, וכמו כן מותר להשתמש בה בנאומים בכנסת או בפניות לרשויות. בראשית ימי המדינה הוחלט כי לצורכי קשרים דיפלומטיים ייעשה שימוש בשפה הצרפתית. מצב זה השתנה עם התערערות הברית בין ישראל לצרפת, והתחזקות הקשרים עם ארצות הברית.

מערכת החינוך הישראלית הממלכתית כוללת בתי ספר המלמדים בעברית ובתי ספר המלמדים בערבית. בבתי הספר העבריים נלמדת השפה האנגלית החל מכיתות ג-ד, והשפה הערבית נלמדת החל מכיתה ז'. בבתי ספר ערביים נלמדת השפה העברית מכיתה ג', והשפה האנגלית מכיתה ד'.

העלייה הגדולה מארצות ברית המועצות לשעבר, הביאה לשימוש נרחב בשפה הרוסית. המדיניות החדשה (בשונה מהמדיניות שנהגה בשנותיה הראשונות של המדינה) מעמידה לרשות העולים שירותים שונים בשפת ארץ מוצאם. מצד שני נעשה מאמץ להקנות לעולים את השפה העברית, בעיקר באמצעות אולפנים מיוחדים ללימוד עברית.


ויקיפדיה






המאמר מזכיר את מקומות הבאים: ישראל

המידע הזה מתפרסם לפי רישיון לשימוש חופשי במסמכים של גנו (GFDL)
אתה צריך להכנס למערכת על מנת לערוך את המאמר

תגובות

Please log in / register, to leave a comment

ברוכים הבאים ל JewAge!
חפש מידע אודות מקורות משפחתך