היסטוריית יהודי בוכרה מאז ועד עכשיו

הקדמה:

המונח "יהודי בוכרה" מתכוון ליהודי מרכז אסיה, ובמיוחד מבוכרה,סמרקנד,שחריסבז ועמק פרגנה. כיום האיזור הנ"ל שייך לאוזבקיסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן. רוב היהודים הבוכרים חיו בערים האוזבקיות הבאות: סמרקנד,בוכרה,טשקנט,קוקנד ושחריסבז אשר באוזבקיסטן. בדושנבה, בירת טג'יקיסטן, ובבירת קירגיזסטן, בישקק. כמו כן, יהודים רבים עלו לא"י , והתרכזו בירושלים.

יהודי בוכרה מדברים בניב של השפה הטג'יקית-פרסית המעורבת עם מספר מילים בעברית.

היסטוריה מוקדמת:

חלק מיהודי בוכרה טוענים שהם צאצאי עשרת השבטים האבודים אשר הוגלו ע"י האשורים במאה השמינית לפני הספירה. בכל אופן, המאורע המרכזי שבו יכולים יהודי בוכרה למצוא את אבותיהם , הוא כיבוש בבל ע"י כורש מלך פרס בשנת 593 לפני הספירה. כידוע, כורש הצהיר שהיהודים הגולים יכולים לעלות חזרה לירושלים, אך הרבה מהם נשארו בפרס.

היהודים חיו בשלום בפרס עד שנת 331 לפנה"ס, כאשר אלכסנדר הגדול הביס את מלך הממלכה הסוגדיאנית( תרבות עתיקה ומוצאה של העם האיראני כיום)., וכבש את האזור המדובר.

מותו הפתאומי של אלכסנדר , בשנת 323 לפנה"ס, גרם לממלכת סלאוקיה לתפוס את השלטון באזור. ולאחר מכן , האימפריה הפרתית שלטה באיזור, ובנתה מחדש את האימפריה הפרסית.

הפרתים העניקו אזרחות לתושבים היהודים ואפשרו להם חופש פולחן דתי מלא. תחת השלטון הפרתי, הקהילות הבוכריות פרחו. עם זאת, בשנת 224 לפנה"ס, האימפריה הסאסאנית כבשה את האזור. הם הפכו את הדת הזורואסטרית לדתם הרשמית ורדפו את היהודים שלא היו מוכנים להמיר את דתם ואף חלק מהיהודים עברו לאיזורים הצפוניים עקב פעולות עוינות אנטי-יהודיות.

האיסלאם מתפשט למרכז אסיה:

עם התפשטות האיסלאם במאה השביעית והשמינית לספירה, השליטה בבוכרה עברה בין ידיים רבות של מנהיגים ערביים. בשנת 874 הסמנידים, מוסלמים סונים, נטלו את השליטה בבוכרה וקבעו אותה לבירת האימפריה. הסמנידים נהגו בסובלנות כלפי היהודים הבוכרים, אך עם זאת הם אילצו את כל הלא מוסלמים שלא רצו להמיר את דתם, לשלם מס גבוה במיוחד. היהודים קיבלו את מעמד ה"דימי".

הדימי זכה לבטחון אישי ולזכות לקיים את אמונתו בתמורה למס גולגולת מיוחד- ג'זיה.

תחת אימפריה זו היהודים חיו בשלום ובשלווה שנגמרו עם הכיבוש של הקרחינדים. מעתה , יהודי בוכרה איבדו קשר עם יהדות אירופה אך עדיין שמרו על זיקה מסוימת ליהודים שבאימפריה המוסלמית.

בשנת 1219 , המונגולים בהנהגתו של ג'ינגס חאן, כבשו את בוכרה. הם שרפו והחריבו את העיר עד ליסודה והרסו את הקהילה היהודית הבוכרית. בשנת 1300, המנהיג החדש- טימור, בנה מחדש את סמרקנד ובוכרה, עקב החלטתו לנטוש את אורח החיים הנוודי. טימור הביא יהודים פרסים לעבוד בתור אורגים וצבעי בדים על מנת לפתח את תעשיית הטקסטיל של האימפריה. ניתן היה לזהות יהודי בוכרי לפי ידיו הצבועות בסגול (מהצבע של הבדים).

עם בנית העיר בוכרה מחדש, היהודים חיו ברובע היהודי, או כמו שהוא נקרא בבוכרית " מאחאליי יהודיון". הקהילה היהודית הייתה מוגבלת רק לאזור זה של העיר ואסור היה להם לגור במקום אחר. חנויות יהודיות היו צריכות להיות מונמכות מאלה של המוסלמים. למרות הגבלות אלו, הסוחרים היהודים הקימו עסקים משגשגים והנשים הבוכריות היו ידועות בכישורי רקמת הזהב שלהן. הקהילה גם בנתה בית כנסת מפואר ששימש את הקהילה ל-500 השנים הבאות.

בשנת 1500, פרס נשלטה על ידי מוסלמים שיעים, בעוד שמרכז אסיה נשלטה על ידי אוזבקים סונים. עקב כך היהודים בפרס ובמרכז אסיה הופרדו ונותק הקשר. היהודים בוכרים המבודדים , פיתחו סגנון יהדות מיוחד משלהם. באותו זמן, בוכרה הפכה למרכז היהודי של האזור, במיוחד לאחר רעידת אדמה שהתרחשה בשנת 1720 בסמרקנד , שאילצה את הקהילה היהודית שם לעבור לבוכרה.

תחת השלטון האוזבקי(נוודים מהעמים הטורקיים מהמזרח), היהודים הבוכרים חוו גלים של סובלנות ואפליה. הם אולצו ללבוש בגדים בצבעים שחור/צהוב על מנת להבדיל ביניהם לבין שאר האוכלוסיה.

כלא-מוסלמים, ראשי הקהילה היהודית קיבלו סטירה בכל פעם שהגיעו לשלם את המס השנתי, השפלה שנאלצו לחוות במשך שנים.

במהלך המאה ה-18 , הבידוד של היהודים הבוכרים החריף. השושלת הדורנית יצרה את האימפריה האפגנית ועימותים צבאיים נוצרו בין השושלת המנגית מבוכרה לזאת הדורנית.

עקב העוינות המתמשכת, יהדות מרכז אסיה הפכה ליחידה ברורה , שנקראה : "קהילת יהודי בוכרה".

לקראת סוף המאה ה-18 , המולות של בוכרה החלו בתהליך המרה מאולץ של דתם של היהודים הבוכרים. היהודים המומרים נקרו "חאלאס", כלומר "לא זה ולא זה" בשפה הטג'יקית, כי הם קיימו את היהדות בסתר ובחוץ התנהגו כמוסלמים. גם היהודים וגם המוסלמים לא ראו בחאלאס, המומרים, בעין יפה, מה שגרם ליצירת קהילת האנוסים.

הגעתו של ר' ממן:

שנים של בידוד מיהדות אירופה ותהליך האיסלמיזציה של שנות 1700 , גרמה להתדרדרות בדת היהודית ובפעילות הרוחנית בבוכרה. הקהילה חסרה מנהיג דתי חזק עד הגעתו של רבי יוסף ממן המוגרבי (יוסף בן משה ממון אל-מוגרבי) בשנת 1793. יוסף ממן המוגרבי היה יהודי ספרדי מרוקאי . הוא הגיע כשליח מטבריה אשר בא"י. הוא החיה את הדת בקרב הקהילה בוכרית ואת האמונה , וכל זאת לבדו. הוא חשף בפניהם את המסורות הספרדיות , ואת נוסח התפילה הספרדי. עד בואו הבוכרים היו מתפללים בנוסח ספרדי, אם בכלל.

ממן גייס מורים אירופאים דתיים על מנת להשכיל מחדש את יהודי בוכרה. הוא הקים את "חיבת ציון", כרוז ציוני, ועודד את העלייה לא"י. ר' ממן שרת את הקהילה הבוכרית 30 שנה, עד מותו בשנת 1823.

ר' ממן שינה לחלוטין את חיי הקהילה הבוכרית שעד בואו היו עניים במושגי היהדות והדת.

התפתחות הקהילה:

אוכלוסיית הבוכרים צמחה במאה ה-19 , עקב החלטת השלטון המוסלמי לאפשר ליהודים לצאת מרחבי הרובע היהודי. היהודים התיישבו במחל'ה החדשה וברובע 'אמיראבאד'. רובעים יהודים נוצרו גם בסמרקנד, מרגלן ודושנבה.

במשד, אשר בפרס, ההמון השיעי הפונדמנטליסטי , שרף את הרובע היהודי, ואילץ אותם להמיר את דתם. עקב כך, גלים של יהודים עברו לאזור בוכרה. הם התיישבו בשחריסבז ובמרב. בשנת 1849 , הקהילה היהודית הבוכרית מנתה כ-2500 משפחות.

הקהילה היהודית בכל עיר הונהגה על ידי מנהיג נבחר אשר נקרא בבוכרית 'קאלונתאר'(הגדול).

הבוכרים ייסדו רשת של בתי ספר יהודים שנקראו 'חומלו'. האמיר של בוכרה אסר על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים, ולכם משפחות עשירות אפשרו לחברי הקהילה לקיים בתי כנסת וטקסים דתיים בבתיהם. בית הכנסת של בית רובינוב הוא דוגמא לבית כנסת שכזה שעומד על תילו עד היום.

תחת השלטון הרוסי:

רוסיה, תחת שלטון הצאר, כבשה את טורקיסטן בשנת 1868, אך בוכרה נותרה תחת שלטון האמיר לחמישים שנים נוספות. לבסוף, בוכרה,סמרקנד, שחריסבז וערים יהודיות נוספות סופחו תחת השלטון הרוסי.

בתחילה הרוסים הבחינו בנאמנותם של הבוכרים, וגם הם ראו בהם כשותפיהם היחידים בקרב האוכלוסיה שנכבשה. השותפות נוצרה עקב הקשר האמיץ שנוצר בין הסוחרים הבוכרים לרוסים. רוסיה לא הגבילה את עצמאותם של הבוכרים ואף עזרה להם להפוך לרשת מסחר חזקה ועוצמתית בין מרכז אסיה לאימפריה הרוסית.

במקביל, האמיר של בוכרה המשיך לשעבד לטובתו את האוכלוסייה היהודית והאשים אותם בנפילתו.

רדיפות, וסחיטת כספים הובילו למעבר של יהודים מבוכרה לסמרקנד, טשקנט וערים אחרות.

בשנת 1880, כתוצאה מהגירה רבה , וכתוצאה מתחרות בין סוחרים יהודים ורוסים, רוסיה החלה בחקיקה אנטי-יהודית. בטענה שזה אך ורק על מנת לשמור על הסוחרים הרוסים, בשנת 1888 , הרשויות הרוסיות ציוו על סילוקם של יהודים מהאיזור הטרנס-כספי, כולל בוכרה , אך הצו לעולם לא מומש עקב אינטרסים מסחריים עם היהודים המקומיים.

בשנים 1887-1889, הרשויות הרוסיות חילקו את הבוכרים לשתי קטגוריות: יהודים ילידי המקום, ויהודים שהיגרו לאחר הסיפוח של האזור. ילידי המקום נהנו מזכויות שוות בעוד שהחדשים קוטלגו כתושבים זרים. הם הוגבלו מאוד בחייהם ובמקום מגוריהם. עד שנת 1900, בוכרים 'חדשים' הורשו לגור רק באוש, קטה-קורגן ופטרו-אלכסנרובסק. שלושת ריכוזי אוכלוסייה אלו בודדו ולא פותחו.

בניית פסי הרכבת הטרנס-כספית בין השנים 1880 עד 1905 סיימה את תקופת הבידוד של יהדות בוכרה.

הרכבת עברה בסמרקנד, בוכרה וטשקנט, תוך כדי שהיא מקשרת בין הקהילות היהודיות הגדולות לבין יהדות אירופה, לראשונה מזה מילניום.

מ-1860 החלו יהודים אירופאים להגיע לאמירות בוכרה, ולימים לשטח הרוסי. מהגרים אלו היו יהודים שהגיעו מרמת חיים גבוהה, ומלומדים, ועזבו את הארצות המפותחות שלהם בתקווה שהשלטון במרכז אסיה יהיה פחות נוקשה מזה של מזרח אירופה. ב-1905 ,עקב פוגרומים בקייב ואודסה, יהודים רבים הגיעו לאזור. היהודים הללו היו בהלם מאורח החיים הפרימיטיבי של הבוכרים.

הרכבת אפשרה גם לבוכרים לעשות עלייה לא"י. עד שנת 1914, שמונה אחוזים מהבוכרים עברו ל'רחובות' – השכונה הבוכרית בירושלים. העלייה הראשונה של יהדות בוכרה נמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ומנתה כ-1500 אנשים.

עם זאת, הרכבת הביאה עימה טקסטיל זול, פרי ידה של מכונה, אשר גרמה לסוחרים הבוכרים המהוללים לרדת מנכסיהם. הקהילה הבוכרית סבלה מאוד, ורבים בחרו לעזוב לערים רוסיות ולהיטמע בקרב האוכלוסייה.

יהודים בוכרים משנת 1890.

הסובייטים:

בסוף המאה ה-19 , הבוכרים העדיפו שהבולשביקים יקחו את השלטון באזור. מאות של רדיפות תחת השלטון המוסלמי ואז הרוסי, והמחשבה שהסובייטים יהיו סובלניים ליהודים ויאפשרו אפשרויות כלכליות למסחר, הובילו את היהודים לתמיכה בהפיכה. הדעות של היהודים גרמו לרדיפה של המוסלמים ופרצו פרעות ותקריות בין השנים 1918-1920.

המהפכה הבולשביקית הביאה את הצבא האדום למרכז אסיה בשנת 1920. בזמן שהאמיר האחרון סולק ממקום מושבו, בוכרה נשארה אוטונומיה בשם 'הרפובליקה הבוכרית-סובייטית' עד שנת 1924. ומרגע זה היא הפכה ל- 'הרפובליקה הסובייטית הסוציאלית של אוזבקיסטן' שבירתה טשקנט.

בתחילת 1926 , ה- OZET, ארגון סובייטי ליישוב עובדים יהודים בחוות, ייסד מספר חוות קולקטיב, שנקראו 'קולחוזים' באוזבקיסטן. עד 1929, 26 קולחוזים היו קיימים, אך הפרויקט נכשל ועד שנות החמישים נותרו רק שני קולחוזים.

אחרי שנים של העדפת היהודים עקב תמיכתם בהפיכה, משטרו של סטאלין החל תהליך של הכרתת היהדות, ודת בכלל מהאיפריה שלו. בתי כנסת רבים נסגרו בשנות ה-20 וה-30. זה גרם לכך שבוכרים רבים ניצלו את האפשרויות הכלכליות שמציעה להם האימפריה הסובייטית, מאשר להלחם על זכויותיהם הדתיות.

בו בזמן, האוכלוסייה הבוכרית החלה לצמוח והסובייטים הגלו לאוזבקיסטן קבוצת יהודים רוסים שהתנגדו למשטר. במהלך מלחמת העולם ה-2 , פליטים יהודים רבים הגיעו לאוזבקיסטן, ובמיוחד לטשקנט. היהודים האירופאים היו משכילים לעומת המקומיים הבוכרים והחלו לצמוח במהרה בחברה.

עד 1959 , למרות שהקהילה היהודית בטשקנט צמחה ל – 50,445 אנשים, מספרם של יהודי בוכרה הצטמצם עד ל – 5000.

הרשויות הסובייטיות כלאו מספר מנהיגים יהודים בין השנים 1936-1938, מה שגרם למשבר בקהילה היהודית. ב1938-1939 הסובייטים סגרו עיתונים יהודיים וב-1940 אסרו על הפצת ספרים יהודים בשפה הטג'יקית וסגרו בתי ספר בוכרים. הממשלה הקומוניסטית עשתה כל שביכולתה לטשטש את התרבות היהודית הבוכרית וניסתה להטמיע אותם בקרב האוכלוסייה הרגילה.

משנות ה-20 , ועד שנות השלושים המוקדמות , גל של יהודים ממרכז אסיה נהרו לא"י, העלייה השניה של הבוכרים ארצה. 4,000 בוכרים עלו לא"י, רובם בהיחבא, עקב החוקים נגד הגירה.

אנטישמיות החלה להתפרץ באיזור, והסובייטים לא עשו מספיק על מנת למנוע אותה. עלילות דם ופרעות התרחשו בעיירות ליד סמרקנד בשנת 1926. עם הקמתה של מדינת ישראל, בשנת 1948, האנטישמיות באזור החריפה עם מחאתם של המוסלמים על המאורע.

עד מלחמת ששת הימים, 1967, היחסים בין היהודים למוסלמים היו רעים והגיעו לנקודת שבר, והסובייטים מצידם נתנו יד לאנטישמיות. הממשל הסובייטי הפסיק את יחסיו הדיפלומטים עם ישראל ואסר על עלייה ארצה. למרות הגבלות אלו שנמשכו עד שנות השמונים המאוחרות, קרוב ל-8,000 בוכרים עלו לישראל משנת 1972 ועד החצי הראשון של שנת 1975.

אוזביקסטן:

כאשר השלטון הסובייטי נפל בשנת 1989, האזור התחלק בין הרפובליקות החדשות של אוזביקסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן. כיום חיים כעשרת אלפים יהודים באוזבקיסטן, רובם בוכרים. בערים סמרקנד ,בוכרה וטשקנט. הקהילות היהודיות הללו מאורגנות מאוד ומספקות שירותי קהילה מלאים ליהודים.

רוב הבוכרים מדברים רוסית, בוכרית ועברית. וכיום ישנו ערבוב בין הבוכרים ליהדות אשכנז באוזבקיסטן.

מאז הקמת הרפובליקה העצמאית של אוזבקיסטן בשנת 1991, יהודים רבים עזבו את המדינה עקב עליה בקיצוניות האיסלאם והכלכלה החלשה. יותר מ-70 אלף בוכרים עזבו את המדינה ועברו לישראל וארה"ב. קהילות בוכריות גדולות קיימות היום בירושלים, ת"א, רמלה ,קווינס ועוד.

הקהילה היהודית בבוכרה מונה כיום כ-3,000 איש, ובסמרקנד כ-2,000 בוכרים.

בוכרים בבית כנסת בבוכרה.

טג'יקיסטן:

מיד לאחר הכרזת העצמאות , הרפובליקה הצעירה נקלעה למלחמת אזרחים בין הממשלה לבין קיצונים מוסלמים. עימותים אלו הביאו לדלות ועוני רב בקרב הבוכרים במדינה, והם חיו שנים רבות בחשש לחייהם והחלו בבריחה משם. משנת 1989 עד שנת 2000 כ- 10,800 מתוך ה- 20,000 שבמדינה עלו לישראל. ב-1992, מבצע אווירי סודי העלה מספר קטן של יהודים בוכרים לישראל.

כיום נותרו שם פחות מאלף בוכרים, רובם זקנים וחיים בדלות ובעוני והם מושא לרדיפות ואנטישמיות. ארגון ה'ג'וינט' שלח חבילות מזון וניסה לדאוג לקהילה. הקהילה הבוכרית בטג'יקיסטן מתקיימת בקושי ונשענת על תמיכת ארגונים יהודיים שונים.

בית הכנסת היחידי בטג'יקיסטן שנותר, נמצא בדושנבה הבירה. בקיץ 2004, הכריזה הממשלה על כוונתה להרוס את המבנה בן מאה השנים על מנת לפנות מקום לארמון הנשיאותי. קהילת ה-500 הבוכרים בדושנבה, שגרירויות ישראל וארה"ב, וארגונים יהודיים נוספים נחלצו והתערבו על מנת למנוע את הרס בית הכנסת ההיסטורי.

קירגיזסטן:

ב-31 לאוגוסט, 1991, הכריזה קיריגזסטן על עצמאותה. מאז הקהילה הבוכרית הצטמצמה עקב הגירה לישראל. משנת 1989 עד 2001, קרוב לחמשת אלפים בוכרים עלו לארץ.רובם ככולם עקב עליה במקרי האנטישמיות שעלתה משנת 1991 ובמיוחד לאחר האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 והתקפת מרכז הסחר העולמי בספטמבר 2001. הארגונים הללו , כגון:IMU(Islamic Movement of Uzbekistan) ו- חיזב-אוט-טהאריר, נתמכות על ידי מדינות מוסלמיות אחרות, וגורמות בעיות רבות במדינות אלו.