ביוגרפיה של חיים ארלוזורוב

חיים (ויקטור) ארלוזורוב (23 בפברואר 1899 - 16 ביוני 1933), מדינאי, היה מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. נרצח בחוף תל אביב.

קריירה מוקדמת-

חיים ארלוזורוב נולד בשנת 1899 ברומני שבאוקראינה כנצר לשושלת מפורסמת של רבנים. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לגרמניה. בנעוריו נחשף לתנועה הציונית וכבר בגיל צעיר היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה. ארלוזורוב למד כלכלה באוניברסיטת ברלין, ובשנת 1924 קיבל תואר דוקטור. הוא ביקר בארץ ישראל בשנת 1922, ועלה לארץ בשנת 1924 על מנת להשתקע בה. לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארצישראלית. ארלוזורוב היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בגרותו המדינית, כושר ביטויו והשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית.

בשנת 1927 התגרש מאשתו הראשונה, ונישא לסימה שהייתה אשתו עד להרצחו, והעדה היחידה לרצח.

בשנת 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית. ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות בישוב, אחדות העבודה ומפלגתו - הפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות, דהיינו לשר החוץ של המדינה שבדרך, הישות שנקראה באותם הימים בשם "היישוב". ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית (ולימים, הנשיא הראשון של מדינת ישראל). הוא קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל. בתחילה האמין כי שלטונות המנדט יסייעו להגשמת הרעיון הציוני אך התאכזב מהמדיניות הבריטית, והגיע למסקנה כי יש להגשים את הקמת המדינה בכוחו העצמי של היישוב, ואפילו במחיר התנגשות עם שלטונות המנדט.

רצח ארלוזורוב-

רצח ארלוזורוב היא פרשת רצח בלתי פתורה של חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב. פרשת הרצח עוררה סערה רבה בארץ ישראל והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית.

רקע-

עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם, משא ומתן שהביא להסכם ההעברה. מסעו לברלין הפך למסע דילוגים בין ברלין ללונדון. כן ביקר באוסטריה, בלגיה ופולין. המכשול העיקרי שעמד בפני פעולתו למען יהודי גרמניה היה סירוב השלטונות הנאצים לבוא בקשר ישיר עם מנהיגות יהודית, לפיכך הגה רעיון שלא-יהודים ינהלו בשם ההסתדרות הציונית את המשא ומתן בדבר עליית יהודי גרמניה והעברת רכושם לארץ. בלונדון קיבל לכך את הסכמת שר המושבות הבריטי, בתנאי שבריטניה תהיה מעורבת במשא ומתן באופן לא רשמי. התנגדות לתוכניתו באה דווקא מצד יהודי גרמניה שחששו מפני השלטון הנאצי. ארלוזורוב נועץ עם ד"ר רוברט וולטש, עיתונאי נודע וממנהיגי יהדות גרמניה, האם ראוי לו לפנות למגדה גבלס, כדי להשתמש בהשפעתה האישית להצלת רכוש יהודי, וכדי שתשפיע על בעלה, הד"ר יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, שירכך את מתקפותיו האנטישמיות. מגדה גבלס, שנקראה לפני נישואיה בשם מגדה פרידלנדר, על שם בעלה היהודי של אמה, שהיה לאביה החורג, גדלה בבית יהודי, והייתה חברתה ללימודים של ליזה, אחותו של ארלוזורוב, וידידה אינטימית של ארלוזורוב עצמו. ארלוזורוב ניסה להפגש עמה, אך היא סרבה לכך. מושב חדש בשרון שעלה לקרקע ביום הרצח נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, והקיבוץ גבעת חיים וכן רחובות רבים בערי הארץ נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים האהל ברחוב בילינסון 6 בתל אביב. בשנת 2009 הוצב במקום הרצח ובמעמד בנו של ארלוזורוב, פסל לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. לידו, תבליט דיוקנו של ארלוזורוב מאת הפסל משה ציפר.

ליבוי יצרים שקדם לרצח-

תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תכניותיו, מסע הכפשה בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה בטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית. תוך שימוש בביטויים כגון "ברית סטלין - בן-גוריון - היטלר", "סכין בגב האומה", "הינוקא האדום", "ערל-זה-רב", ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". המסע הגיע לשיאו במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".

הרצח-

כשקולות אלה מהדהדים ברקע, חזר ארלוזורוב לארץ ישראל ב-14 ביוני 1933. ביום ו', 16 ביוני 1933, בשעה 21:30, ישבו ארלוזורוב ורעייתו סימה בפנסיון "קטה דן" (כיום מצוי במקום "מלון דן") בתל אביב, במרפסת הפונה אל הגן. כשהבחינו כי קהל סקרנים נקהל סביבם, החליטו לצאת לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון.

בהתקרבם לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם, האחד גבוה, והשני נמוך. "השנים העוקבים אחרינו אינם מוצאים חן בעיני" אמרה לבעלה. הם יצאו מן החוף ונכנסו לשכונה קטנה ליד שפך הירקון. הם שוטטו בין בתי השכונה, וכשהרגישו כי נפטרו מן העוקבים, חזרו לחוף הים ופנו דרומה לכיוון מרכז תל אביב. שוב הבחינו בעוקבים. בהתקרבם לבית הקברות המוסלמי (מקום בו שוכן כיום מלון הילטון) פנו שני העוקבים לעבר ארלוזורוב וסימה. אחד מהם האיר בפנס את פני ארלוזורוב. ארלוזורוב פנה אליהם ושאל "מדוע אתם מפריעים לנו?", וסימה הוסיפה "עזבו אותנו". הגבוה מבין השניים שאל בעברית "כמה השעה?" (ביטוי שאינו מקובל בשפה העברית, אך מקובל בשפות אירופה ובשפה הערבית). ארלוזורוב ענה "אין זה עסקך", ושוב שאל הגבוה "כמה השעה?" ובני הזוג החלו לפסוע לדרכם. ברגע זה שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. שני המתנקשים הסתלקו בריצה ונעלמו. סימה תמכה בבעלה הפצוע, עד שהגיעו לקבוצת אנשים שנשאו את ארלוזורוב למבנה סמוך, וסימה יצאה להזעיק אמבולנס. האנשים שסביב הפצוע החליטו שלא להמתין לאמבולנס, וארלוזורוב הובל במכונית פרטית לבית החולים הדסה. הוא היה פצוע על ידי קליע אחד בבטנו, עם שטף דם פנימי גדול. פציעה כזאת אינה נחשבת לאנושה, אך באותה תקופה לא היה לבית-החולים הציוד הנדרש לבצע עירוי דם. ארלוזורוב נפטר כעבור שלוש שעות כתוצאה מ"חוסר-דם חריף".

תוצאות הרצח, ומשפטם של סטבסקי ורוזנבלט-

הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב, הן בגלל אישיותו הבכירה של הנרצח, והן בגלל נסיבות הרצח האכזר. החשד העיקרי נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, שאיבתם לארלוזורוב והמסע כנגדו בעיתונם היו טריים עדיין בדעת הקהל. תוך זמן לא רב נעצרו חשודים במעשה, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. כמעורב בשידול לרצח נעצר אבא אחימאיר, איש רוח ופובליציסט רוויזיוניסטי קיצוני בדעותיו, שייסד תנועה שנקראה "ברית הבריונים". סטבסקי היה שכן לחדרו של ארלוזורוב ורוזנבלט היה בית"רי מפלוגת כפר סבא. סימה ארלוזורוב זיהתה במסדר זיהוי את שני החשודים ברצח בעלה, והם הועמדו לדין בבית המשפט לפשעים חמורים (הסניגוריה חלקה על תקפות מסדר הזיהוי, משום שהיה זה מסדר זיהוי תמונות, ותמונתו של החשוד סטבסקי הייתה בולטת בשונותה). תוך כדי מהלך המשפט נתגלו לפתע שני חשודים נוספים. ערבי בשם עבדול מג'יד מסר מרצונו הודעה במשטרה שארלוזורוב נרצח על ידו ועל ידי חברו עיסא דרוויש, אגב רצון לתקוף מינית את סימה ארלוזורוב. שני הערבים, שהיו חשודים במעשה רצח ביפו, נפגשו בכלא עם נאשמי רצח ארלוזורוב וכנראה מהם למדו על הפרשה. לאחר מכן חזרו בהם מן ההודאה, ושוב חזרו והודו, ולבסוף חזרו בהם כליל מעדותם וטענו שסטבסקי ורוזנבלט הבטיחו להם אלף לירות (סכום עתק באותם הימים) תמורת הודאתם. בית המשפט העליון המנדטורי שדן ברצח ארלוזורוב כערכאת ערעור, התייחס לנושא זה וקבע שהייתה כאן קונספירציה והדחה לעדות שקר. בתום המשפט בבית המשפט לפשעים חמורים, ב-8 ביולי 1934, זוכה צבי רוזנבלט, ואברהם סטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב, ללא כל ראיה נוספת, ונדון למוות בתלייה. בערעור בבית המשפט העליון המנדטורי, שהתקיים ב-20 ביולי 1934, זוכה אף סטבסקי, וזאת על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח. הרוויזיוניסטים טענו שסימה ארלוזורוב העידה עדות-שקר מטעמים פוליטיים, על-מנת לקבע בתודעה את הקשר בין הרוויזיוניסטים לרצח. גם להאשמה זו לא נמצאו שום תימוכין אובייקטיביים. הקטיגור במשפט הרצח היה עו"ד בכור שלום שטרית, מי שכיהן אחר כך כשר המשטרה מהקמת המדינה ועד 1967. אבא אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, בילה שנה במעצר, ואז הוחלט שלא להעמידו לדין באשמה הקשורה לרצח, אך הוא הועמד לדין כמארגן של "ברית הבריונים", ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל. על פי יומנו של ג'וזף פרדריק, סגן מפקד המשטרה הבריטית, ידעו הבריטים כל הזמן שאין לאף אחד מהשלושה כל קשר לרצח, ומכיוון שארלוזורוב היה דמות ידועה, הם נאלצו לאסור מישהו, ובחרו בדמויות ממתנגדיו הפוליטיים. גם יהודה ארזי, שהיה קצין חוקר בפרשת הרצח, סבר כי סטבסקי חף מפשע.

על רקע הרצח והמשפט הוחרפו היחסים בתוך היישוב, וגוש השמאל, בראשות מפא"י, הפך לגוש הדומיננטי בהנהגה הציונית. ד"ר חיים ויצמן, שהתפטר בלחץ הימין בשנת 1931, מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר לכהן כנשיא. דוד בן-גוריון נעשה לראש ההנהלה הציונית וריכז בידו את עיקר הסמכות והכוח ביישוב, ומשה שרתוק (לימים שרת) נתמנה לראש המחלקה המדינית.

חקירה מאוחרת-

פרשת רצח ארלוזורוב המשיכה להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי ולעומתם אנשי המחנה הרוויזיוניסטי האשימו את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.

בשנת 1964 הגיש רוזנבלט תביעת דיבה נגד מפרסמי מאמר בו הובעה דעה, שיש יסוד לחשד, שרוזנבלט היה שותף לרצח ארלוזורוב. השופט ד"ר י' לם קיבל את התביעה ופסק לרוזנבלט פיצויים. תביעה נוספת שהוגשה על ידי רוזנבלט בשנת 1971 הסתיימה בפשרה שכללה תשלום פיצויים ופרסום התנצלות על הטענה שרוזנבלט היה שותף לרצח.

במרץ 1982, החליטה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין, הראשון מאנשי התנועה הרוויזיוניסטית שהגיע לראשות הממשלה, על הקמת ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית שבכתב המינוי של הוועדה הוטל עליה "לחקור בטענות לפיהן אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט היו שותפים לרצח חיים ארלוזורוב". ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי (אשר כבר נהרג על סיפון ה"אלטלנה") וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, אך מאידך קבעה הוועדה כי אינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי.

במשך השנים פורסמו טענות לזיהוי רוצחי ארלוזורוב. שמואל דותן טען בספרו "האדומים" שארלוזורוב נרצח על ידי חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל.

פרשת רצח ארלוזורוב ממשיכה לרחוש עד היום. בשנת 2007 הוצבו בבאר שבע שלטים הקובעים, ללא ביסוס, שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים, ולאחר בקשה שהופנתה לעיריה, השלטים הוסרו.

הנצחה-

מושב חדש בשרון שעלה לקרקע ביום הרצח נקרא על שמו של ארלוזורוב - כפר חיים. גם היישוב קריית חיים, שנוסד באותה השנה, והקיבוץ גבעת חיים וכן רחובות רבים בערי הארץ נקראו על שמו. כמו כן נקרא על שמו משכן תיאטרון הפועלים האהל ברחוב בילינסון 6 בתל אביב.

בשנת 2009 הוצב במקום הרצח ובמעמד בנו של ארלוזורוב, פסל לזכרו מעשה ידיה של האמנית דרורה דומיני. לידו, תבליט דיוקנו של ארלוזורוב מאת הפסל משה ציפר.