אב"א אחימאיר הוא שם העט של אבא (בן אייזיק) שאול גייסינוביץ' (או הייסינוביץ') (2 בנובמבר 1897 - 6 ביוני 1962), ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר. נולד בבוברויסק, בלארוס (שהייתה חלק מן האימפריה הרוסית).

ב-1912 והוא כבן 15 עלה לראשונה לארץ-ישראל ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב.

בעל תואר דוקטור בפילוסופיה שאותו קיבל מאוניברסיטת וינה בשנת 1924 על מחקרו: "שקיעת המערב של שפנגלר".

בשנת 1924 שב ועלה לארץ ישראל. עד לשנת 1928 היה חבר בהפועל הצעיר, כתב בעיתונים כמו "דבר", "קונטרס", "הפועל הצעיר", "הארץ", אך דעותיו העצמאיות קוממו עליו את חבריו בשמאל. עד מהרה עשה תפנית פוליטית ויחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי, ברית הציונים הרוויזיוניסטית (הצה"ר), והיה ממקימי גוש העבודה הרוויזיוניסטי. הוא נהפך לדמות מרכזית בה ולמייסד האגף המאכסימאליסטי.

במסגרת פועלו בתנועה הרוויזיוניסטית נוצר חיבור חזק ביותר בינו לבין תנועת הנוער בית"ר, והוא החל להדריך ולהרצות לחניכי התנועה בנושאים אידאולוגיים. בכמה ממאמריו והתבטאויותיו שאב אחימאיר הלכי רוח מסוימים כמו גם מינוחים המתקשרים לפאשיזם האיטלקי.

בשנת 1930 - בעקבות פרעות תרפ"ט - הקים את 'ברית הבריונים' (תנועה מיליטנטית אנטי סוציאליסטית ואנטי-בריטית), שהייתה ראשונה להפגין נגד מה שהוא כינה: "השלטון הזר". למרות שהביע אהדה לפאשיזם, היה אחימאיר מן המתנגדים הנחרצים ביותר לנאציונל-סוציאליזם. התנגדותו הקיצונית לתנועה באה לידי ביטוי כאשר טיפס עם חבריו ב"ברית הבריונים" על גג שגרירות גרמניה בירושלים והוריד את דגל צלב הקרס (מאי 1933). כך עשו גם ביפו. מאוחר יותר התחרט על הגדרת עצמו ב-1928 כ"פאשיסטן" מעל דפי "דואר היום".

ב-1933 אחימאיר ביקר בחריפות את "הסכם ההעברה", שכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". העיתון שהוא היה עורכו, "חזית העם", בטאון המאכסימאליסטים בתנועת ז'בוטינסקי, תקף את מי שניהל את המשא ומתן עם הנאצים, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב (וקרא לו בשם "ערל-זה-רב").

אחימאיר כתב טורי עיתונים ומאמרים נוספים ובהם כמה התבטאויות חריפות ביותר ומעוררות מחלוקת. לדוגמה, לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם מאמר ברכה למנהיג מפלגתו תחת השם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו". מאמר נוסף הכיל דברי חיוב על תנועות לאומיות באירופה ומנהיגיהן כגון יוזף פילסודסקי, בניטו מוסוליני, מוסטפה כמאל אטאטורק ואדולף היטלר - כמובן עד שנודעו תכניותיו האנטישמיות.

בשנת 1963 - שנה לאחר מותו של אחימאיר - השתמש דוד בן-גוריון בציטוט זה כדי לנגח את אנשי תנועת החרות מעל בימת הכנסת ובעקבות כך התעוררה סערה במשכן, כאשר בגין ולנדאו קוראים לעבר ראש הממשלה: "בדברך על אחימאיר - של נא נעליך מעל רגליך".

ביום ו' בערב, 16 ביוני 1933, נרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב. את האשמה הטילו מיד על קבוצת 'ברית הבריונים'. האינטלקטואל ד"ר אב"א אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, ישב כשנה במעצר בבית הכלא המרכזי בירושלים, ואז זוכו שלושת הנאשמים מאשמת מעורבות כלשהי ברצח.

אחימאיר לא שוחרר, שבת רעב ארבעה ימים ואז הועמד לדין כמארגן של 'ברית הבריונים' (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי). הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל. מן הכלא השתחרר באוגוסט 1935 ואז פרש לכתיבה ולהגות ולמסעי הרצאות בחוגי האצ"ל וברחבי פולין וליטא. ב-1938 ישב שוב שלושה חודשים בכלא עכו, כאחד מהאישים הבולטים במחנה הציוני, שהבריטים אסרו באותו זמן.

היחס כלפי אב"א אחימאיר בתוך התנועה הרוויזיוניסטית היה אמביוולנטי. מאז מאורעות תרפ"ט, הוא ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים אשר בתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרעיון הלאומי-ציוני יש להגשים, כמו אצל כל העמים שלחמו לעצמאותם, רק בפעולות אקטיביות, תוך נכונות להקרבה אישית. בכך היה לאבי הציונות המהפכנית ותנועתו "ברית הבריונים" הייתה לניצוץ שהדליק את אש המרד של האצ"ל ולח"י בשנות הארבעים.

במשך השנים הסתייגו וביקרו כמה מהתבטאויותיו כעיתונאי וז'בוטינסקי אף כתב אל עיתון "חזית העם" כי אמרות לפיהן בהיטלריזם יש סימני "תנועת שחרור לאומי" הן "ראויה לאקסטרנים משנת 1903" ופוגעות בניסיונות החרם הרוויזיוניסטי על גרמניה באותה עת, ובנוסף שאם יחזור העניין הרי שבתגובה יוצא העיתון כליל מחסות המפלגה והוא עצמו ינתק את קשריו עם אנשי העיתון.

מצד שני היה אחימאיר ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי ונחשב לזמן-מה למנהיג הרוויזיוניסטים בארץ-ישראל. השפעתו הגיעה עד לפולין, שם היה דמות נערצת בחוגי הנוער הלאומי-הבית"רי.

ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח במאמרו המפורסם "על אוואנטוריזם" (1932): צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל; אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כשרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים, הסבורים, כי לא מן התועלת הוא "למחות" נגד עניין רע - לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או, למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה, או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים. אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל אביב, שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס (הערה:סגן שר- המושבות הבריטי) בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929 ; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד ; אב"א אחימאיר שוב יושב בבית-הסוהר, משום שהוא השתתף ב"אוואנטורה" לכבוד האדון נורמן בנטביטש (הערה:הפגנה נגד "ברית שלום" בעת פתיחת ה"קתדרה לשלום בינלאומי"). פריסת-שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו ! – "היינט", ורשה, 26 בפברואר 1932

לאחר שחרורו מן המאסר פרש אחימאיר מפעילות פוליטית ועסק בעיקר בכתיבה פובליציסטית, בין היתר בעיתוני הרוויזיוניסטים "דואר היום" "המשקיף", ולאחר קום המדינה - "חרות" ו"עיתון מיוחד". מ-1951 הוא היה לחבר מערכת האנציקלופדיה העברית ומכותבי ערכים בנושאי ספרות והיסטוריה של רוסיה האנציקלופדיה העברית. בין הערכים הבולטים שתרם: היטלר, דוסטוייבסקי ועוד.

ד"ר אב"א אחימאיר נפטר בגיל 65 בפתאומיות, מהתקף לב, ערב שבועות תשכ"ב (6.6.1962), בבית בתו ברמת-אביב, בשחקו עם נכדתו בת השנתיים עדה (כיום רב - יו"ר מועצת הרבנים הרפורמיים בישראל). למחרת היום הופיע בעיתון "חרות" מאמרו האחרון, שהיה מוקדש לציון מלאת 30 שנה לפטירת הסופר ש. בן-ציון.

לאחימאיר שלושה ילדים. הבנים יוסף (יוסי, חבר-כנסת לשעבר מטעם הליכוד וכיום מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי) ויעקב (עיתונאי ותיק ברשות-השידור), והבת זאבה (על שמו של זאב ז'בוטינסקי). אשתו הראשונה חסיה (אם זאבה) נפטרה ב-1938. רעייתו, סוניה, הלכה לעולמה בינואר 2006 [1].

על שמו של אחימאיר נקראו רחובות בעשר ערים, יצא בול דואר הנושא את דיוקנו והוקם ארכיון ואתר אינטרנט "בית אבא" ברמת-גן. "הוועד להוצאת כתבי אחימאיר" הוציא עד כה ששה כרכים מכתביו.