מבוא כללי: מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית פרופ' ירמיהו יובֵל

א. תרבות יהודית בעידן של חילון

חיבור אנציקלופדי זה בא לסקור את תהליכי המודרניזציה והחילון שעברו על העם היהודי במאתיים וחמישים השנים האחרונות, ולהציג (נכון יותר, להדגים) את התרבות המגוונת והרב-צדדית שיצרו היהודים עקב התהליכים האלה.
המושג "תרבות" מציין לא רק ספרות, אמנות, מוזיקה, תיאטרון, אדריכלות וכדומה, אף שלאלה יש מקום מרכזי בתוכו. התרבות מקיפה גם את ההגות והאידיאולוגיה הציבורית, את הזיכרון ההיסטורי, את השימוש בלשון, את חיי היומיום, הפוליטיקה, הסמלים, המוסדות, הרגלי הלבוש, הבידור והפנאי, ובקיצור - את כל מה שבני אדם יוצרים במשותף, ואשר חוזר ומשפיע על פירושי העולם שלהם ועל יחסיהם ההדדיים. עם זאת אין מטרתנו להקיף הכול, אלא לייצג את עיקרי התהליכים והמוצרים והאנשים הקשורים בהם.
ברוב שנות התפוצה היתה תרבות היהודים דתית באופן כמעט בלעדי. אבל לא בכל הזמנים, ובוודאי לא בזמן המודרני. תרבות חול יהודית התקיימה ואף שגשגה בתקופות שונות, למשל באלכסנדריה העתיקה, בספרד בימי הביניים, באיטליה של הרנסאנס, בהולנד ובאנגליה בראשית העת החדשה. היהודים באותם המקומות המשיכו ליצור ולשחזר מוסדות, כתבים ואופני חיים דתיים, ויחד עם זאת היו פתוחים למה שנחשב אז "התרבות הכללית" של הזמן - מדע ופילוסופיה, שירה וחקר הלשון, אמנות פלסטית וצורות מִמשל, עד לאופנה, לבוש וסגנון חיים אישי. המתחים הלא נמנעים בין רכיבי התרבות הדתיים לחילוניים לא היו תמיד בלתי ניתנים ליישוב. אדרבה, בנסיבות שונות הם הצליחו להתקיים יחד ללא משבר, ובכמה אופנים העשירו זה את זה. אפילו משה בן-מימון (הרמב"ם), גדול הרבנים בעידן שלאחר התלמוד, דגל בלימוד הפילוסופיה והמדע כמפעל האינטלקטואלי הראשון במעלה שראוי לאדם לעסוק בו (אם הוא מוכשר לכך). עם זאת הצדיק הרמב"ם את הלימוד הזה כחובה דתית, וכך שמר על הקדימוּת הנורמטיבית של הדת. דוגמאות כאלה מעידות, שתרבות חילונית אינה חייבת כשהיא לעצמה לערער את עולם הדת, אף על פי שייתכן כי תעשה זאת בתנאים מסוימים.
תנאים כאלה צמחו במאתיים וחמישים השנים האחרונות, עם חדירת המודרניות אל העולם היהודי המסורתי. המודרניות קשורה לבלי הפרד בתהליך החילון (סֶקולאריזציה) שהתרחש בתרבות המערב. תהליך ארוך זה לא רק הוסיף ממד של חול לתרבות ימי הביניים הדתית, אלא הפך אותה מעיקרה, כלומר, גרם להעתקה הדרגתית של בסיס התרבות ומרכז החיים מתחום הדת אל העולם הארצי (ה"סֶקוּלוּם"). אף שהחילון הוא מושג מורכב ורב פנים, בכל זאת הוא מציין תופעה חלקית ומוגדרת יותר במכלול של המודרניות. למעשה, בין השניים האלה, המודרניזציה והחילון, קיימת השפעת גומלין, אף שהיקפם אינו חופף. החילון הוא אחד המנועים של תהליך המודרניזציה ובו בזמן גם מוצר שלו. אין לתאר את המודרניות במערב בלי גורמי חילון מובהקים, כמו הלגיטימיות שניתנה לביקורת על כל מסורת, ובכלל זה על המסורת הדתית; הערך שיוחס למעמדו של הסובייקט החושב, היחיד; התפקיד של הרצון האנושי (ולא האלוהי) בכינון המדינה ובהצדקת סמכותה; ועוד. אך, מצד שני, כדי שהסמכות המוחזקת בידי הדת תועתק למקורות של העולם הזה, וכדי שהיחיד, כתודעה וכרצון, יוכל לתבוע את מעמדו האוטונומי מול המסורת, היה צורך שכבר יתהוו תופעות של מודרניזציה בתחומים אחרים. ביניהן: התפתחות תרבות הערים; הופעת המדע החדש ויישומיו בטכנולוגיה; התפשטות הקריאה והדפוס, ובעקבותיהם הלימוד והידע, הכושר ללשון ולחשיבה אישית; עליית קרנו של השכל כשהוא צמוד לניסיון; התפשטות הסקרנות, גילוי נתיבי מסחר וקולוניזציה, ובעקבותיהם אופקים חדשים ביקום ובטבע; גילוי וכינון הסובייקטיביות ועולם הפְנים (כולל הפסיכולוגיה); הרפורמציה בדת הנוצרית, והופעת דרכים חלופיות לגאולה בתוך הדת ומחוצה לה; גילוי ההיסטוריוּת של הקיום האנושי; עליית משקלו של הרצון במערב; רתימת הטבע לתועלת האדם; היווצרות המדינה הריכוזית הבנויה על הסכם; ועוד גורמים שהשתתפו, לטוב ולרע, בבניין העולם המודרני, ורובם נקשרו בצורה כלשהי של חילון החיים.
בעקבות התהליכים האלה פחת משקלה של הדת במערב, גם בחיים הפרטיים וגם במרחב הציבורי. כיום אנשים רבים חיים בפיצול בין מצב תודעתם הממשי לבין קשר שיורי אל כמה סמלים, תחושות ורגישויות של הדת. (דבר זה ניכר באירופה יותר מבארצות הברית.) אנשים רבים נעשו עוינים או אדישים לדת, ולפעמים הם מגלים כלפיה נוסטלגיה ללא מסקנות מעשיות. חילונים קיצוניים, תלמידי וולטר, מצפים שהדת תרד מן הבמה, כי לפי הרגשתם היא מיצתה את תפקידה כגורם מחולל ציוויליזציה, ועכשיו היא מכשול לשיפור המוסרי והרציונלי של בני האדם, המוליד בעיקר אי-סובלנות, אלימות, דיכוי ו"מלחמות קודש". לעומתם, יש חילונים מתונים, ברוח קאנט, הרוצים בהמשך קיומה של דתיות מתוקנת, סובלנית ולא פוליטית, שאינה מטיפה לדוגמאות אי-רציונליות ואינה מתערבת בעסקי המדינה, אלא מעודדת ומשלימה את החינוך למוסר אישי וציבורי.
מאז סוף המאה ה-18 החלה המודרניות לחדור לרחוב היהודי ולסביבתו. יהודים רבים "יצאו מן הגטו" (כלומר, מן הקהילה המסורתית) והחלו להשתלב בחברות האם שלהם ולאמץ את דרכי חייהן וחשיבתן (כלומר, "להתבולל" בדרגה מסוימת), בלי שהמירו את דתם. עקב כך, בלי שתמיד ידעו להגדיר את מצבם החדש, הם ייצרו מִכלָל מגוּון של יצירות, מוסדות, דפוסים מנטליים וסגנונות חיים, שלכולם זיקה יהודית זו או אחרת, אך שלא היו תלויים באדיקות דתית או בקיום המצוות, ולא פעם דחו במפורש את הדת הרשמית ודרך חייה. וכאשר נוסדו היישוב היהודי בארץ ומדינת ישראל, קיבלה היצירה התרבותית החילונית תנופה מיוחדת.
גילויי התרבות החילונית של יהודים משתרעים מן ה"איגוד לתרבות ולמדע היהדות" בראשית המאה ה-19 בגרמניה עד לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מארגון "בני ברית" היהודי (העשוי במתכונת הבונים החופשיים) לסיפורי יצחק בשביס-זינגר ולסרטיו של וודי אלן; מתיאטרון "הבימה" במוסקבה ובתל-אביב לכתבי אחד העם וז'בוטינסקי, לציורי שאגאל וחיים סוטין בפריז, לאינטלקטואלים היהודים בעיראק ובמצרים, ועד לתזמורת הפילהרמונית הישראלית, לתנועה הקיבוצית, לגלריות ולבתי הקפה של תל-אביב היום ובמאה הקודמת, ולתרגומים לעברית של כתבי זיגמונד פרויד, היהודי "חסר האל" (כהגדרתו). יהודים חילוניים אחרים השקיעו את הלהט והמקורות היהודיים שלהם במטרות פוליטיות וחברתיות (ובמגמות אסתטיות ופילוסופיות) של חברות האם שלהם, ואף בחזונות כעין-משיחיים של אירופה והעולם כולו, כשהם מצוידים במניעים ובאופני ראייה שאת אופיים היהודי קל לזהות יותר מאשר להגדיר. רבים מאלה התפרסמו בזמנם או מעבר לו - משה הס וליאון טרוצקי, ארנולד שנברג ואלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, קארל קראוס, ליאון בלום, ואלטר רתנאו, ואלטר בנימין, נלי זק"ש, השופט לואי ברנדייס, חנה ארנדט ואירווינג האו (אם להזכיר באופן אקראי רק אחדים) - ואילו ליגיונות של אחרים נותרו אלמונים.
להדגמה נוספת, נתבונן בשנה אחת של המאה שעברה - נאמר, 1925. בשנה זו נפתחו הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, וממש באותו הזמן, בווילנה, הוקם מוסד ייוו"א לחקר היידיש ולטיפוחה, בכוונה לעשותה, ברוח דובנוב, ללשון התרבות החילונית של היהודים. בחיפה נפתח הטכניון בבניינו החדש, לאחר שהמאבק על לשון הוראת המדעים הוכרע לטובת העברית. בתל-אביב נפתח התיאטרון הארצישראלי בהצגת "בלשצאר" (את נאום הפתיחה נשא ביאליק); האופרה של גולינקין העלתה שש אופרות; נוסד העיתון דבר; הונחה אבן הפינה לבניין העיתון הארץ; ומשה הלוי ייסד את הסטודיה הדרמתית "אוהל", שנעשתה בהמשך לתיאטרון. במוסקבה העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הגולם בהצגת בכורה. במגדל דוד בירושלים נערכה תערוכה של 19 "ציירים מודרניים" בהנהגת זריצקי, ועוררה התקפה מצד "שמרני בצלאל".
מספר היהודים בארץ היה אז 130,000-120,000 נפש: באותה שנה נמכרו בארץ כ-150,000 ספרים, התקיימו 162 מופעים מוזיקליים, נפתחו ספריות רבות, ויצאו לאור כ-30 כתבי עת בעברית (שרובם החזיקו מעמד לא לתקופה ארוכה). בפוליטיקה היהודית המודרנית הוקמו בשנת 1925 שתי מסגרות בינלאומיות מנוגדות - הימין בראשות ז'בוטינסקי ערך בפריז את ועידת היסוד של "ברית הציונים הרוויזיוניסטים", שפרשה לימים מן ההסתדרות הציונית, ובשמאל, בעקבות הפילוג ב"פועלי ציון" בין האגף השמאלי לימני, התאחד זה עם גוף ושמו "ציונים סוציאליסטים" והוקמה תנועה מאוחדת. אספת הנבחרים הראשונה של היישוב החליטה באותה שנה, למרות מחאת הצירים הדתיים שעזבו את הישיבה, לתת זכות הצבעה לנשים - במדינות רבות במערב עדיין לא היתה זכות כזו - ונבחרו לאספה 24 נשים (12%). בקיבוץ עין-חרוד, שהתיישב אותה שנה במקום הקבע שלו, היתה התארגנות נגד ההחלטה להפקיד את רישום הנישואים, הלידות והפטירות בידי הממסד הרבני (מאבק הנמשך עד היום), ובקיבוצי עמק יזרעאל נחוג לראשונה חג השבועות בדגש של חג הביכורים ולא של מתן תורה דווקא.
באותו זמן בפולין, בעיירה פולאבי, למד הנער משה קליינבוים בן ה-16 (שנודע לימים כמשה סנה) בגימנסיה פולנית, ופרסם מאמר בעיתון של האינטלקטואלים האתיאיסטים על רעיון הלאומיות; בפרק הזמן הזה הוא התגורר בבית סבו החסיד האדוק (אך הסובלן), שהבין בכאב את הצורך של נכדו לצאת ללימודים בשבת. ואילו בעיירה ירוסלב בגליציה נפרד הנער זישע פרייפלד בן ה-17 (אביו של הח"מ) מהוריו שומרי המסורת, ונסע לפלשתינה במסגרת תנועת "החלוץ", שאליה הצטרף בגיל 13 לאחר שחתך את פאותיו; הוא היה אחד מ-23,000 עולים שהגיעו לארץ באותה שנה.
אין צורך למנות את כל הגילויים והמוצרים של התרבות המודרנית היהודית כדי להיווכח שברקעה עומדת חוויה או התנסות חדשה - חוויית החילון של החיים היהודיים במגוון צורות והיבטים, ושל הקונפליקטים והתהייה העצמית הכלולים בהם. בימינו ממשותה של התרבות החילונית אינה נתונה לשאלה; היא נוכחת בכל מקום, ופיזורה חופף את פיזורו של העולם היהודי החילוני שהוליד אותה. אבל איך נבין מה משמעותה של תרבות יהודית חילונית? דרך אחת, עקרה למדי, היא לבקש הגדרה פורמלית. ואולם הגדרות פורמליות אינן מחכימות בדרך כלל, ובמקרה הזה גם אי אפשר לתת הגדרה כזאת. תרבותם החילונית של היהודים, על ריבוי אופניה, נוצרה בתשובה לצורך שלא היה לו תקדים היסטורי; עקב כך תפוצתה של תרבות זו, עם כל אופייה החי והדינמי, היא באופן טיפוסי דיפוזית וחסרת מרכז, ללא סמכות שַליטה ובלי מוקד שיטתי מלכד. (מבחינה זו היא מדגימה מגמה פוסט-מודרנית ולא רק מודרנית). יותר מזה: לפי טבע העניין, אי אפשר לייחס לחילוניות או לגלות בתוכה דגם נורמטיבי מחייב, כמו שהדבר אפשרי בתחום הדתי. לאדם חילוני אין פוסק רבני ואין לו אפיפיור; תרבותו אינה קשורה בספר קאנוני, ולא בעיקרי אמונה אחידים (קאטכיזם), ואין לה תוכן מרכזי, נבואי או היסטורי, שבו מתעמקים ואותו דורשים מצדדים שונים. העמדה החילונית היא בעיקרה גישה, ולא תוכן דווקא; היא אופן התייחסות העשוי להתחבר לריבוי גדול של תכנים ולעצב אותם בדרכים שונות - אסתטיות, מחשבתיות, מוסדיות, שכליות ורגשיות, הכול לפי אופי העניין והמדיום שבו עוסקים. אבל שום תוכן מאלה אינו שולט בכוליוּת הגישה החילונית ואינו מייצג אותה ככזו. מבחינה זו, אם להשתמש בדימוי רטורי מקובל, אין לחילוניות "עגלה" אחת ויחידה הנושאת את המִגוון הגדול של תכניה. התרבות החילונית מלאה וגדושה בתכנים שכולם מקבלים את משמעותם החילונית לא מעצמם אלא מאופן ההתייחסות אליהם; ומספר העגלות הוא כמספר אופני ההתייחסות.
הדרישה השגרתית להשיב על שאלת "מיהו יהודי" על ידי קבוצה מגדירה ומחייבת של תכנים ואמונות מציגה את השאלה מראש בתבנית דתית; ומכיוון שהיא מצפה לקבל תשובה כעין-דתית, אי אפשר לתת לה תשובה חילונית שתתאים למונחי השאלה. להיות יהודי אין פירוש הדבר להחזיק באמונות מסוימות או לקיים פולחן זה או אחר, אלא להשתייך, מרצון או מכוח העובדות, לקבוצה ההיסטורית והעכשווית של היהודים. מי שמכיר בשייכות אקזיסטנציאלית זו ומאשר אותה, עשוי להוסיף לה רובד אישי בעל משמעות רבה יותר - למשל, רגש לאומי, אמונה דתית, מחויבות היסטורית, הסתגרות כיתתית או ייעוד קוסמופוליטי כלל-אנושי; ומכאן יכולים להיוולד רגשי הזדהות, אכפתיות, ביקורת כואבת או תובענות כלפי יהודים אחרים. אבל הבסיס לכל אלה אינו אמונה זו או אחרת, אלא הפנמה של מצב קיומי-היסטורי הקודם לכל אידיאולוגיה.

מאפיינים של יהודיות חילונית

גם בלי שיש ליהודי חילוני תוכני אמונה מחייבים, נראה שיש כמה מאפיינים מנטליים וסוציולוגיים שתופעת היהודיות החילונית ניכרת בהם, לפחות בחלקם. יהודים חילוניים נוטים, למשל, לפרש את עצמם במונחים של תיאור כפול ("יהודי" ו"חילוני") ומצפים שיכירו בהם ככאלה. יש להם, ברמה מסוימת, תחושת שייכות לקבוצה היהודית הכוללת ולהמשכיות ההיסטורית שלה, בלי שהם מתנים את שייכותם באמונה תיאולוגית באלוהי ישראל או בסמכות הנמשכת של התורה. מכאן שיהודים חילוניים תופסים את הקיום הקבוצתי היהודי - בין שהם קוראים לו עם ובין שהם קוראים לו אתנוס, או לאום או קהילה על-לאומית או מצב אקזיסטנציאלי וכו' - כיחידה רחבה יותר מהדת היהודית. מי שנותנים דעתם על כך יגלו שיש ליהודיות בסיס אקזיסטנציאלי, הנקבע מבחוץ באופן לא רצוני, בין השאר על ידי האנטישמים והנאצים, ובאופן פנימי על ידי הרצון והבחירה של היהודים עצמם. כמו כן יהודים חילוניים ייטו להכחיש שהיהודיות אינה מתירה שאלות ללא תשובה. בנוגע למרביתם נכון לומר שלהיות מועסק אישית בשאלת היהודיות - זה סימן טבעי ומספיק לכך שאדם הינו יהודי.
בהכללה, אופייני ליהודים מודרניים (וליהודים חילוניים בייחוד) שהם מזהים בתוך עצמם מערך של שניוּת שאי אפשר ואין צורך לבטלו - בין עבר והווה, מסורת וטרנספורמציה, דת וספק (או אתיאיזם), והם חווים שניות זו כלגיטימית לגמרי - לא כפגם או חיסרון, כפי שהפונדמנטליסטים מייחסים להם, אלא כסימן מובהק של מצבם המודרני (ועוד יותר, המודרני המאוחר או הפוסט-מודרני), וכאופן "אותנטי" לגמרי להיות יהודי היום (באותנטיות הכוונה איננה לזהות אינטגרלית - בזו ניתן לראות אשליה והונאה עצמית - אלא להתאמה למצב האמיתי, הלא-אינטגרלי, של אדם בן ימינו). רבים חיים ומפרשים את זהותם האישית כזהות הארוגה מֵרכיבי זהות חלקיים שאינם צריכים בהכרח להיות הרמוניים ולכידים (קוהרנטיים), ובכל זאת הם שייכים לאותו רצון אישי ומודעות אישית.
הרצון ממלא כאן תפקיד חשוב, כיוון שהניסיון היהודי החילוני בנוי על נאמנות לפרויקט נמשך והולך, ולא רק על זיכרונות מהעבר. ברקע פועלים תהליכים של פירוש עצמי וכן של אישור וחיוב עצמי, של קבלה ודחייה - ואלה מתייחסים לרצון.

חילוניות, חולין ורוחניות

לא פעם נאמר שהביטוי העברי "חילוניות" כתרגום ל"סקולאריות" אינו הולם. אך כיוון שנתקבל ונפוץ בלשון, נראה שמאוחר להחליף אותו, והניסיון ייכשל. אבל ניתן לתקן שגיאות בהבנתו. בעיקר, אין לפרש את הקונוטציה הרומזת לעולם ה"חול" כאילו החילוניות שוללת ערכים וחוויות של רוח ונפש. אדרבה, העמדה החילונית טוענת לקיומם של ערכים וחוויות אלה בלי לנעוץ את מקורם בעולם דתי מוחלט וטרנסצנדנטי, ופונה לשאוב אותם מבני אדם ממשיים בעולם הממשי. הנחתה היא שהתרבות האנושית אינה זקוקה לאמונה דתית או לממסד דתי כדי שיתקיימו בה ערכי ציוויליזציה ומוסר, ובצִדם חוויות של הִתעלוּת רוחנית ונפשית, וכדי שבני אדם יוכלו לצאת מקיומם הנתון והאינֶרטי ויתקדמו לקראת אפשרויות קיום עדיפות או גבוהות יותר, אישיות וציבוריות.
יצורים אנושיים קיימים כקשר הדדי של גוף ורוח שאינו ניתן להפרדה; וחיי הרוח שלנו - המחשבה, הרגש, התקשורת בין בני אדם, האהבה והערצת הטוב - הם חלק לא נפרד של כלל החיים בעולם הזה. לכן אותה טרנסצנדנציה עצמית, הדרושה כדי שיהיה לבני אדם אופק של התקדמות מוסרית ורוחנית, יכולה להתרחש כחריגה מעצמנו בתוך העולם ולא דווקא כחריגה שלנו מן העולם.
במובן הזה, עולם ה"חול" אינו בהכרח עולם של חוּלין. הוא לא רווי קדושה דתית, כשם שאין בו גם סלעים מדברים או לידת בתולה; אבל יש בו חוויות של התעלות נפשית ורוחנית שבהן קיומנו חורג אל מעל לבנאלי ולשוטף, וחש שהוא עולה מדרגה או נטען באיכות מיוחדת. וכן מתרחשות בנו חוויות של יופי, אהבה, רוממות, התעלות, כבוד לבני אדם והערצה להישגים נעלים, לרעיון הצדק, ליופי שבאמנות ובטבע, וגם לתופעות נבחרות בעולם הדת (כאשר מתגלים בהן סגולה אנושית נדירה או כוח השפעה חיובי על הציבור). כל אלה אינם מותנים באמונה באלוהים בורא ומשגיח, ובוודאי לא בכפיפות לממסד הדתי. אדרבה, יש טוענים כי הישגים נפשיים ואתיים יכולים לשגשג רק בעולם פתוח לחופש מחשבה ורגש, ללא דיכוי של ממסד דתי ושל צווים המנוגדים לתפיסה המוסרית של הזמן.

ב. חילון מהו

לאור חשיבות החילוּן במודרניות היהודית, רצוי להקדיש בירור קצר למובניו הכלליים.
חילון הוא מעבר מתרבות בעלת מרכז דתי לתרבות חילונית. ככזה, החילון הוא מקבץ של תהליכים, ולא תוצאה סטאטית. לכך יש צורות ורמות שונות. למשל, חילון אינו כרוך בהכרח באתיאיזם (שלילת מציאות האל), או באגנוסטיות (שלילת האפשרות לדעת אם אלוהים קיים), או בדֶאיזם (שלילת מעורבותו של האל בענייני העולם), אף שהרבה פעמים הוא מופיע יחד איתם.
את מובניו העיקריים של מושג החילון ניתן להציג כך:

(1) אירכוזה של הדת
במובן הראשון והעיקרי, חילון פירושו שהדת נדחקת ממקומה במרכז החיים, ונחלש כוחה כמקור מצדיק של חיי היחיד והגוף החברתי. ענייני העולם רוכשים חשיבות וערך בפני עצמם. בני אדם יחידים לא רואים עוד את חייהם על האדמה בעיקר כמעבר או הכנה לעולם הבא, ואינם שואבים את המשמעות המצדיקה של קיומם מכך שהם חיים לנגד פני אלוהים, עושים את רצונו, ומשתתפים בכנסייה - או ב"קהילה קדושה" - שנוסדה במאמרו. העולם - העולם הזה, ופעולת האדם בתוכו - נעשים לגיטימיים בפני עצמם ואינם נחווים כמציאות נחותה ופגומה, וּודאי לא כפיתוי וסטייה.
לתמורה זו היו כמה דרגות. אחת מצורותיה הרדיקליות מבוטאת באמירה שיש רק חיים בעולם הזה, ומה שמעבר לו אינו משמעותי או אינו קיים. בגרסות מתונות יותר, הדת נסוגה אל רקע מטפיזי רמוז ולא-ודאי. היא חדלה לרחף מעל קיומם היומיומי של בני האדם, ואינה קובעת במישרין את הערך של פעולתם ואת הלגיטימיות של מוסדותיהם. רבים נזקקים לדת רק בנסיבות תחומות ומוגדרות היטב - חגים, אירועים משפחתיים, טקסי מעבר - וגם אז היא מתפקדת לרוב כהרגל חברתי, כמחווה סמלית של השתייכות, כהצהרה על שותפות בקהילה. המשמעות המטפיזית של אירועים דתיים מתפוגגת, או מצטמצמת אל סף הקרוב לאפס (שממנו, ברגעים נדירים, היא עשויה להתעורר בצורה של זיכרון מודחק, נוסטלגיה עצורה או שאלה נעדרת תשובה). גם בשביל אלה המוסיפים להחזיק בדרגה מסוימת של אמונה דתית, האופק הטרנסצנדנטי של החיים מצטמצם ונעשה ממד גרידא שלהם, ואינו מגדיר את כוליותם.

(2) אמנסיפציה של תחומים ארציים
מבחינת המרחב הציבורי, החילון פירושו שתחומים ומוסדות מרכזיים של החיים נחלצים מן הפיקוח הנורמטיבי של הדת. התחום הפוליטי מקבל את עיגונו בתבונת האדם ולא עוד בחסד האל. הפעילות הכלכלית משתחררת מהגבלות דתיות (איסורים על ריבית, מיסוי דתי וכו') והולכת אחר הגיונה העסקי בלבד. המדינה מתייסדת על הרצון והאינטרסים הארציים של אזרחיה, ולא על רצון האל המגולם בשליט המונרכי. מדעי הטבע משתחררים מהצנזורה של הממסד הדתי ומתחילים לציית למבחנים ולמתודות האימננטיים שלהם עצמם, גם כאשר מסקנתם נוגדת את כתבי הקודש. הפילוסופיה אינה נחשבת עוד לנערת השירות של האמונה, אלא היא מעצבת את עצמה על יסודות עצמאיים, שמתוכם היא פונה גם לעיון ביקורתי בדת. המוסר האישי והאתיקה הציבורית נבנים מחדש על יסודות ארציים (כגון: יצר ההישרדות, תבונה אוניברסלית ורגשי סימפתיה ונדיבות). הסדר החברתי משתחרר מקידושו על ידי המסורת, ונפתח לשינויים בכיוון רציונלי וצודק יותר. וחשוב לא פחות: התודעה הדתית עצמה נחשפת לרפורמה ולזרמים מתחרים. בכך היא נעשית פתוחה לשוני, לכוחות המערערים את נוקשות המסורת ומעודדים מגמה של נאורות ושל חילוניות-למחצה מתוך פנימיות הדת עצמה.

(3) התפוגגות חוויית הקדושה הזורמת מעולם אחר
היבט נוסף של החילון נוגע להתפוגגות של תחושת הקדוּשה שנקשרה בחפצים, באישים ובאירועים שבעולם או מחוצה לו, ושל כל משמעות מיסטית שיוחסה לעולמנו. כפי שניסח זאת הגל: ניתק "חוט האור המקשר את כל מה שהווה אל השמים". המקורות של משמעות והצדקה הזורמים מן העולם האחר, האלוהי, מתייבשים, והיקום, בחוויית האנשים, שוב אינו רווי באור הטרנסצנדנטי שהעניק לטבע עצמו הילה על-טבעית מסוימת. תופעה זו של "התפוגגות הקסם" משאירה את היקום כזירה "פרוזאית", ובשביל אחדים כ"עמק בכא" חסר צידוק עצמי, שניתן למלא אותו בתוכניות ומטרות אנושיות כמקור למשמעות ולצידוק.

(4) משבר האמון בגורמי תיווך מסורתיים
לחוויה המודרנית האופיינית הזאת יש גם צד מוסדי. בדרך כלל, אנשים דתיים תלויים במתווכים מוסדיים וסמליים, המחברים אותם לממשות שמעבר לכאן. מתווכים כאלה הם הכנסייה, חוקי התורה, הליטורגיה, הפולחן והתפילה בציבור, הקהילה הקדושה של עובדי האל, וגורמי תיווך וממסר אחרים אשר, בעיצובם ההיסטורי המסוים - שהוא תמיד כזה ולא אחר - מעבירים את המשמעות והחוויה הדתית אל היחיד המאמין, איש או אישה. העיקר בדת ההיסטורית אינו האמונה באל עליון - זו משותפת לדתות רבות, אלא מערכת הפולחן והמוסדות הנבדלים, האמונות המיוחדות, אנשי הכהונה, פסיקות ההלכה, הקדושים והצדיקים, שבהם מגולמת ההתייחסות לאלוהים והם אשר מתווכים את פעולתה. והדבר הראשון המאפיין חילון הוא שחיקת הגשרים המתווכים הללו, היעלמות האמון באמיתותם וביעילותם.
אחד הגורמים שסייעו לשחיקה זו במערב היה אובדן המונופול של הכנסייה הקתולית כמתווך יחיד בין האדם לגאולה, למשמעות החיים ולגורל שלאחר המוות. בעקבות הרפורמציה הופיעו (גם בעולם הדת וגם מחוצה לו) תופעות של פרישה ודרכים חלופיות לגאולה. מקצתן רכשו לגיטימיות פוליטית והוכרו כזרמים דתיים חדשים, ואילו אחרות נשארו במצב מתנודד; אך כולן הבליטו את ההיסטוריוּת של הדת, את מרכיביה התלויים בזמן ובמקרה, וכך ערערו על יומרתם המוחלטת של כל המתווכים. כמובן, הפלורליות החדשה הולידה לא מעט כיתתיות צרת אופק וקנאית, אבל גם סללה את הדרך לאוניברסליזם דתי, דֶאיזם, ספקנות, וחופש לבחור אחרי איזו דת ללכת, אם בכלל, ועד לאיזו מידה.

(5) ספק ודעיכת האמונה
מובן נוסף ומוכר של החילון הוא, כמובן, דעיכת האמונה הדתית. בני אדם מגיעים לידי ספק בדוגמאות של הדת ובסיפורי התנ"ך, חדלים להאמין בנבואה, בנִסים ובחיי העולם הבא, מאבדים אמון בערך הפולחן והתפילה, ומפקפקים במעורבות האל בעולם עד כדי שלילת עצם קיומו. תהליך הדעיכה מתייחס לרמות שונות של אמונה: מאמונות מיוחדות (כמו לידת הבתולה או בוא המשיח) ופרטי הפולחן והמוסדות של דת היסטורית זו או אחרת; עד למעורבות האל בענייני האדם והעולם; ועד לעצם קיומו של בורא עולם צודק ומוסרי. נראה שדרגה מסוימת של דעיכת האמונה הדתית היתה דרושה כדי שתהליך החילון יתרחש בשאר ממדיו: הדת לא היתה מסוגלת לעבור אירכוז, לאבד את שלטונה במרחב הציבורי, להקצות מקום למצפון אישי, וכן הלאה, בלי שלפני כן כבר אירעה מידה משמעותית של אי אמונה, שחדרה אל צורות הדת הקדם-מודרניות ופוררה את מוצקותן; ודבר זה מניח את כוחה החתרני של מודעות עצמית ספקנית, התרה אחר דרכים חלופיות ומאתרת אותן.

(6) חילוניות והאישור העצמי של היחיד
כל מובני החילון שבוררו עד כאן כוללים במובלע מובן נוסף, והוא: האישור העצמי של אישיות בעלת כוח בחירה ושיפוט. תהליך החילון כולל דרישה שאדם יחיד, איש או אישה, כמי שמסוגל לומר "אני עצמי" (כלומר, כ- (self , יוכל לחוות, לפרש, לאשר או לדחות, ולשפוט בכל דרך אחרת, את מה שמציגים לו כמסורת נורמטיבית המחייבת אותו, או אמורה לשמש הצדקתו התרבותית. במילים אחרות, היחיד צריך להיות מסוגל לזהות באותה מסורת נורמטיבית ביטוי נאות של עצמו, ובכללו הכרה במעמדו, וכאשר אין הדבר אפשרי - לחלוק עליה או לפרוש מתוכה, חלקית או גם בשלמות.
עצם הופעת הדרישה הזאת מסמנת, ש"עצמי" יחיד כבר החל בוקע ככזה מתוך התרבות האופפת אותו, ושתודעה עצמית פרטית, על כוח השלילה הביקורתית שבה - ועל היכולות והדרישות המיוחדות לה, ובכללן הצורך בהכרה מצד הזולת - כבר פועלת את פעולתה. קבלת הכרה מאחרים, ובכלל זה מצד החוק ומוסדות החברה והמדינה, היא גורם מפתח. רק באמצעות הכרה כזאת עשויה הופעתו הארעית והמהוססת של האינדיווידואל, שלעת עתה רק הכריז על עצמו שהוא כזה, לקבל אישוש ולהיעשות ממשית.
בימים עברו, כדי לתת לאדם היחיד לגיטימיות מפורשת ואפילו קדימוּת, היו דרושות תהפוכות היסטוריות כמו הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית ושלוחותיה השונות. כיום היה העיקרון הזה לחלק של תרבות המערב, והוא מתפקד (לא בלי חריקות) כיסוד של התרבות והמשפט הבינלאומיים. אך במשך דורות רבים היו גילויי היחידיות והתודעה הפנימית מוגבלים לתחום הפרטיות ולחוגים יוצאי דופן - בעיקר דיסידנטים דתיים, ספקנים וחילונים מוקדמים (ובהם חלק מן האנוסים היהודים לשעבר). למעשה, חוגים אלה ייסדו בכך את התחום הפרטי ככזה; ויחד עם זה נשאו בתוכם זרעים, שהיו עתידים להבשיל במרחב ההיסטורי הציבורי.

ג. בירורים נוספים

העצמי כאינטרס של העולם הזה
האינטרס החילוני הנעוץ בעולם הזה אינו חומרי או תועלתני גרידא. אמנם זה אינטרס עצמי, אך ה"עצמי" שהוא בעל האינטרס הוא מושא לשאיפה גם לשם עצמו: הוא חותר לאשר את עצמו, להשליך את עצמו קדימה, ולהגשים את עצמו בתוך העולם. החתירה אינה מכוונת אך ורק לרכישת מושאים חיצוניים - נכסים, עוצמות, כיבודים והכרה חברתית. באמצעותם של אלה היא גם מכוונת אל האישיות עצמה, אל הנתיב שהיא מפלסת לה בתוך ההוויה, אל העקבות והסימנים שהיא מטביעה בעולם (ומקבלת ממנו) - ואל ה"עצמי" הנוצר ומתעצב מכל אלה. זוהי הצורה החילונית, המחליפה את מושג הגאולה הדתי, של הדחף המודרני המכונה לעתים "מימוש עצמי": חתירה לעצמיות, על ידי מימוש ערכים והישגים הקשורים לגורם החד-פעמי הקרוי "אני עצמי", ושאותם האדם אמור להגשים בחיים האלה ולא בעולם אחר, או כהכנה לקראתו. אפשר לומר שה"עצמי" המודרני כונן את עצמו בכך שהציב את עצמו כמטרה, ובו בזמן גם התגלה ונעשה מודע לעצמו.

היפוך ערכים חברתי
לאור האמור מסתבר עוד, שלחילון נלווים בדרך כלל שינויים מרחיקי לכת בערכי החברה שבהם משתקף יחס חדש ליחיד, כולל מידה של דמוקרטיזציה ביחסים בין-אישיים, וכולל הדרישה לכבד בני אדם אך ורק בזכות המאמצים וההישגים (החומריים, הרוחניים, המוסריים וכדומה) שאליהם הגיעו כיחידים, ולא בגלל סטטוס שקיבלו מלידה או שהוקנה להם על ידי הסמכה דתית-מטפיזית. אידיאולוגיה חדשה זו ביטאה, בין היתר, את הצרכים של הבורגנות המתהווה ושל מעמד היזמים הקפיטליסטי. אבל באותה מידה - לפחות בעיקרון - היא מייצגת גם את החריגים של החברה המודרנית, שהשמרנות הבורגנית מתייחסת אליהם בחשד או בסלידה (ובכללם קבוצות אתניות, גזעיות, מיניות וכו'), וכן את האמן והאינטלקטואל המודרני, המתקן החברתי, המטיף הפוליטי הרדיקלי, ואת היחיד המודע לזכויותיו בכלל.

פילוסופיה מובלעת של אימננטיות
את מרבית האִפיונים שלעיל ניתן לכנוס במושג "פילוסופיה של אימננטיות". זוהי תפיסת עולם, שתהליכי החילון המודרניים נתנו לה מידה ניכרת של ביטוי. פירוש הדבר: גישה לחיים המתרכזת בעולם הזה כמכלול חומרי ורוחני, ותופסת אותו כהיקף השלם של כל המטרות והדאגות של חיי האדם ושל כל המשאבים העומדים לרשותו. זו לא תמיד עמדה שאדם מגבש לעצמו ביודעין. ניסוחה הפילוסופי אומר שהתחום הטרנסצנדנטי או שאינו נמצא כלל או שאין יסוד לייחס לו נוכחות פעילה בעולמנו. לכן אי אפשר לייחס להוויה שום פרספקטיבה על-טבעית בעולם שמעבר-מזה, אלא התחום האימננטי, העולם שבכאן, הוא האופק הכולל של הקיום, והוא גם המקור התקף היחיד של מטרות, משמעויות, מבחנים מוסריים וצידוקים פוליטיים למוסדות החברה: כל אלה נובעים מרצונם של בני אדם, מרוחם, מתשוקותיהם ומן התרבות המשתנה שלהם. יתר על כן, כל אופן של "גאולה" שבני אדם מייחלים לו - שפירושה גם חירות, אמנסיפציה או התקדמות שלמה יותר למטרות ראויות - גם הוא חייב להיות מושג בעולם הזה ונרכש מתוך משאביו. במידה שהתחום הטרנסצנדנטי ממלא תפקיד באופק הקיום, זהו תפקיד ללא תוכן, פרספקטיבה שותקת, שיש לכבד את שתיקתה ולהתייחס אליה כאל שאלה ללא תשובה, כחלל אינסופי פתוח וריק, המפנָה את מבטנו חזרה אל העולם הסופי שבו אנו חיים. זהו גרעין הפילוסופיה של האימננטיות, שווריאציות שלו חוזרות ונשנות בתולדות ההגות המודרנית, ואפשר לראות בו את אחת מתבניות היסוד של תהליך החילון, שניתן לממש אותה בפירושים שונים ומתחרים.

חילון וסקראליזציה: תחליפי דת חילוניים?
תהליך החילון לווה בעת המודרנית בתופעות של קידוש (סקראליזציה). פירוש הדבר: יצירת תחליפי דת חילוניים, מקודשים כמו הדת עצמה. אווירת הרוממות והקודש הכרוכה בהלך הרוח הדתי הועתקה ממושאים דתיים מובהקים לאובייקטים ולאידיאלים חילוניים - הלאום, המעמד, התבונה, המדינה, המנהיג, המוסר הכלל אנושי (קאנט), חזון הסוציאליזם, זכויות האדם וכדומה, והגיעה לביטוי בטקסים, סמלים, ימי מועד, גיבורים ומרטירים, שהילת קדושה נקשרה בהם. ליד אלה נוצרו תחליפים מוסדיים לדת בדמותן של תנועות חברתיות ואידיאולוגיות הפועלות ככנסייה חילונית; ונעשה שימוש במטבעות לשון ודימויים הלקוחים מעולם הדת כדי לציין מושאים וערכים חילוניים.
יש כאן מעין דתיות ללא דת, המתפשטת מעבר לאופקיה של הדת ההיסטורית. מצד אחד, הדת מוחדרת מחדש אל עולם החול וקובעת את אופי המנטליות והתודעה הפועלות בו; בכך היא מרחיבה את עולם החוויה הכעין-דתית אל הרבה מעבר לגבולותיו המקוריים. אך מן הצד האחר ברור שגם הפונים לתחליפי דת מוחלטים מבצעים מהלך של חילון: הם יוצאים מן הדת המסורתית ודוחים את זיקתה למקורות צידוק טרנסצנדנטיים. במקום זה הם מחפשים מושאים חדשים, ארציים, הנראים להם ראויים יותר להילה של קדושה או שגב, ומעבירים אליהם את הערך הלא-מותנה ששללו מן הדת. מבחינה זו קידוש החול הוא ביסודו אחת מתבניות החילון המודרניות: סקראליזציה היא אופן של סקולאריזציה.
מחשבה ביקורתית עשויה אמנם לקבוע שזה חילון מופרך או לא שלם, שלא הצליח להיחלץ מן העולם המנטלי שנגדו הוא אמור לצאת; לכן הוא מכשיל את עצמו, מעורר תחושה של דיסוננס ואי נחת, לפעמים גיחוך, ובמקרים קיצוניים נולדות ממנו קנאות ומשיחיות שקר חילונית. אבל אין להכחיש שכל התופעות הללו שייכות לערוץ מוכר ומובהק של החילון המודרני, ערוץ המודגם בדמויות שונות ונבדלות כמו קאנט ומשה הס, רובספייר ומוסוליני, וולט ויטמן וא"ד גורדון, קומוניסטים ולאומנים, בונים חופשיים ובעלי אוטופיות, וגם חלק מן הסופרים, המשוררים ומבקרי הדת היהודים בעידן החילון.
בכל מקרה, בין שנראה בכך שארית דתית ובין שנראה בכך היפוך וגלגול קיצוני של הדת, הרי גם מן ההיבט הזה, עולם ה"חול" אינו בהכרח עולם של חולין.

חילון חיי יומיום מול חילון מקורות הסמכות וההצדקה; מסורתיות ופולחן
אנשים רבים בזמננו משתתפים בתרבות שחיי היומיום שלה חוּלנוּ לבלי הכר בהשוואה לדורות הקודמים, והדבר הזה נכון גם ליהודים דתיים. גם כשאלה דורשים למנוע נישואים שלא לפי ההלכה, או להגביל תחבורה ומסחר בשבת וצריכת מזון לא כשר - הרי מבחינתם לא מדובר בשינוי מקיף של פני החברה, אלא בהצבת תמרורים ואיים דתיים בתוך מרחב שהוא חילוני בעיקרו.
מכאן ברור שאין הכרח שחילון חיי היומיום יבוא יחד עם חילון מקורות המשמעות של החיים ויסודות ההצדקה של הנורמות השוררות. זה האחרון הוא חילון יסודי ועקרוני יותר, ויש מי שיראו רק בו "חילון כהלכה". לעומתם, יש אנשים, שניתן להגדיר אותם "מסורתיים", אשר מקבלים מידה ניכרת של חילוניות באורח חייהם ובסביבתם, אך נמנעים מחילון שלם של מקורות המשמעות והצידוק של עולמם; הם נוטים לשמור על אמונה מסוימת בכוח אלוהי, וברוח אמונה עמומה זו - וגם מתוך כבוד למורשת הוריהם - הם מקיימים כמה יסודות פולחניים של הדת שבה גדלו. ולעומת זאת, יש חילונים "קשים" שגם הם מתקרבים למעין מסורתיות, מכיוון אחר. בשבילם, מקורות המשמעות והסמכות שוכנים רק בעולם הזה; אבל מתוך המקורות האלה הם חוזרים ומתייחסים בחיוב, כאל חלק מתרבותם, אל כמה יסודות טקסיים של הדת ואל חלוקת הזמן שלה, ומסכימים לשבץ בחיי היומיום טקסים ומועדים מסורתיים בפירוש לא דתי.

ד. חילון ומודרניזציה בעולם היהודי

תופעות החילון בעולם היהודי דמו בדרך כלל לאלה שבמערב, אך הופיעו בלוח זמנים שונה, ומתוך הדגשה של קווי היכר מיוחדים ליהודים. קו האופי הייחודי ביותר של החילוניות היהודית היה האתגר שהיא הציבה בפני האמונה רבת השנים שהעם היהודי ודתו הם דבר אחד זהה. להלן כמה תהליכי יסוד המקבלים ביטוי בגוף האנציקלופדיה ובמבואות למדורים.

הבקע בין העם היהודי לדתו
במונחים בני זמננו ניתן לומר כי למצב היסוד היהודי המודרני אופייני שאין עוד דגם אחד ויחיד שלפיו ניתן להיות יהודי. הסיבות נבעו מתהליכי החילון עצמם; מביטול מעמד הקהילה המשפטית היהודית; מרפורמות בדת; ומהופעת תחליפים לאומיים ומוסדיים-אזרחיים להמשך הזיהוי היהודי של היחיד, וכל זה מתרחש על רקע האנטישמיות החילונית המודרנית, העוינת את היהודי בלי שים לב לאמונותיו. עקב כך בעידן המודרני נוצר בקע בין העם היהודי לדתו (ר' מאפיינים של הזמן היהודי החדש במדור זיכרון, מיתוס והיסטוריה). כיוון שחלק ניכר מן היהודים שהתרחקו מהדת בחרו להישאר יהודים בממד כלשהו של חייהם, או נדחפו לכך בגלל עוינות הסביבה, נולדה תופעה היסטורית רחבה האופיינית לעידן הזה: יהודים שאינם דתיים, הנחשבים ליהודים בעיני אחרים ובעיני עצמם, ויהודיותם אינה תלויה באמונה מטפיזית או בשמירת מצוות התורה.
בימי הביניים היהודיים היה כל ניסיון לחרוג מן הדת המסורתית-הרבנית מסתיים בחרם ובהדרה כוללת. ואילו למודרניות היהודית אופייניים פלורליזם ומורכבות: לא רק שיש צורות חיים יהודיות שונות, אלא שהגורם היהודי בתוך כל יחיד רקום לעתים קרובות מתרכובת נבדלת של רכיבים אישיים. קשת הצורות הכלליות של היהודיות כוללת, בימינו, בין היתר: יהודיות מסורתית, פולחנית, ניאו-אורתודוקסית, חרדית, משפחתית-ביולוגית, רפורמית, חילונית, לאומית, חברתית ואקזיסטנציאלית, וכן יהודיות ללא תואר נוסף שמעבר להחלטת הרצון והתודעה העצמית של היהודי. משום כך התהייה על מה שעושה אדם ליהודי ועל מה שקושר בין היהודים גם היא חלק של המצב היהודי המודרני, והיא נובעת מן הבקע שבין הקיום היהודי לדת; עד שניתן לומר (כפי שהוזכר לעיל) כי יהודי הוא מי שיש לו עניין אישי בשאלה: "מה עושה אותי ליהודי", בין שיש לו תשובה עיונית לכך ובין שלא.

השכלה וביטול הקהילה
המודרניזציה איחרה לבוא לרחוב היהודי, אך משהגיעה, חוללה בו שינויים מהירים יחסית. תנועת "ההשכלה", שנולדה בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-18 והתפשטה למזרח אירופה, החדירה לקהילות היהודים המסורתיות רעיונות ולימודים חילוניים, ורוח של לימוד וחקירה המזכירה, בשינוי הזמן והאופי, את הרנסאנס וראשית "הנאורות" באירופה; ואלה קראו תיגר על סמכות המסורת הדתית-הרבנית. ייתכן שהיו לתנועת ההשכלה גם גורמים שנבעו מתוך הניסיון היהודי הפנימי, כגון הפילוסופיה הרציונליסטית של ימי הביניים (רמב"ם) ומשבר השבתאות והפראנקיזם, וגם תופעת האנוסים (שחזרו לְיהדות לא שגרתית, לעתים הטרודוקסית, אחרי שהיו נוצרים); אך בעיקר פעלה כאן השראת העולם האירופי הסובב. בד בבד נחלש כוחה של האוטונומיה הקהילתית היהודית, שהיתה בעבר הגורם העיקרי שאִפשר ליהודים לשרוד מתוך השתלבות בסדר העולם הישן. בימי הביניים היו היהודים מאוגדים במסגרת הקורפורטיבית של ה"קהל" או "הקהילה הקדושה" - ישות דתית-פולחנית, פוליטית-משפטית, עדתית-משפחתית וכעין-מוניציפלית, שכל ממדיה שזורים זה בזה. היחיד היהודי חויב בצו המלך או השליט המקומי להשתייך לקהילה קורפורטיבית זו ולציית לחוקיה - ואלה היו בעיקר חוקי ההלכה והממסד הרבני. סדר זה התחיל להשתנות עוד לפני בוא ה"השכלה", עם התהוות מדינת המִנהל הריכוזית. המדינה המודרנית הכירה פחות ופחות בסמכותן של קהילות ביניים המתווכות בינה לבין האזרח או הנתין היחיד, ועל ידי כך ערערה גם את מעמדה של הקהילה היהודית המסורתית, עד לביטולו במאה ה-19.
את קו פרשת המים בתחום הזה מסמנת המהפכה הצרפתית. המהפכה נתנה תפוצה אדירה לרעיונות החופש והשוויון ולעצמאות היחיד מול המסורת, ואלה חדרו גם לרחוב היהודי; ובעיקר, המהפכה התחילה את תהליך ה"אמנסיפציה" של יהודי מערב אירופה ומרכזה. צרפת הקנתה ליהודים שוויון משפטי מלא כאזרחים (ולא רק כנתינים), כלומר, כשותפים בכינון הריבונות הלאומית, ויחד עם זאת ביטלה בהינף קולמוס את מעמד היהודים כעדה או "אומה" נפרדת. היהודים נחשבו מעתה לבני הלאום הצרפתי, הנבדלים רק באמונתם הדתית. דגם זה השפיע אחר כך על מעמד היהודים גם בארצות אחרות - בגרמניה, בקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובשוני מסוים, גם בארצות הברית. מרכיב הדת הופרד ממרכיבי העם, העדה והמעמד האזרחי-המשפטי. היהדות נתפסה כאמונה דתית גרידא, בדומה לקתוליות או לפרוטסטנטיות. דבר זה, וספיגת רעיונות מן הסביבה הנוצרית, הביאו יהודים מודרניים בגרמניה לבצע רפורמה בדת היהודית בנוסח ששאב השראה מן הפרוטסטנטיות, או להתרחק מכל דת, או להתנצר, לא פעם לשם קידום חברתי גרידא.
בינתיים התערערה מסגרת ה"קהל" או הקהילה גם בארצות שבהן לא היתה אמנסיפציה, בעיקר במזרח אירופה, ששם ישבו רוב היהודים. באמצע המאה ה-19 בוטלה מסגרת הקהל בידי האימפריה הרוסית, בלי שהיהודים זכו לזכויות אזרח כמו במערב. רובם נאלצו להצטופף באזורים מיוחדים שכונו "תחום המושב" והוגבלו באפשרויות הפרנסה, החינוך והקידום החברתי והאזרחי; ובעשורים שלאחר מכן סבלו אי ביטחון פיזי ופוגרומים, שהביאו להגירה גדולה החוצה, בעיקר לאמריקה. עם זה רבים מן הנשארים במזרח אירופה יצאו מן ה"גטו" של העיירה אל הערים הגדולות, רכשו השכלה, שינו את לבושם וסגנון חייהם, והשתלבו בחיי הכלכלה והתרבות של העיר הגדולה, במקצועות החופשיים, בתנועות חברתיות ופוליטיות. מקצתם נעשו פעילים בחוגים ספרותיים ומשכיליים, ובארגונים יהודיים ספציפיים שנוצרו למטרה חילונית. ברוסיה התקיים מצב מיוחד, כיוון שהחברה הרוסית עצמה עברה מסוף המאה ה- 18 תהליך מאוחר ומואץ של אירופיזציה, שכלל חילון. היהודים ברוסיה לא נכנסו למודרניות מן המוכן, אלא השתלבו בתהליך של עצם חדירתה והתפשטותה בארץ מושבם.
בדרך זו, אפשר לומר כי גם במערב אירופה וגם במזרחה, עם כל ההבדלים בתנאי המקום, התרחשה כעין "הפרטה" במעמד היהודי. מבחינה פוליטית, היהודי עמד עכשיו בזיקה ישירה למדינתו ולממשלתו; ומבחינת החיים האישיים, עברו רבים לחיות ביחידות משפחתיות אינדיווידואליות, בדומה למרבית תושבי הערים המודרניות. לא היה עוד קשר מחייב בין היחיד לבין קולקטיב יהודי כלשהו. יהודים השתלבו בחברה הכללית השתלבות חלקית או גורפת. החלה התרחקות מן הדת, אבל גם קליטה של יסודות ורעיונות מן התרבות הסובבת, שהותאמו לצרכים יהודיים ספציפיים.
יהודי שרצה להוסיף ולהשתייך למסגרת יהודית היה עכשיו צריך - ויכול - לעשות זאת מבחירתו שלו. קמו ארגונים יהודיים חדשים, וולונטריים, ששימשו תחליף מודרני-מחולן למסגרת הקהילה הדתית ויצרו כעין חברה אזרחית. יהודים התארגנו במוסדות פילנתרופיים, במפלגות, בארגוני שדולה ועזרה הדדית, בגופי ייצוג כלפי השלטונות וכלפי החברה הלא יהודית, באגודות מקצועיות ובארגוני מהגרים של יהודים; קמו ספריות, עיתונים, תיאטרונים ולהקות נגינה, מוסדות חינוך ותרבות, מועדונים ואחוות (כגון בני ברית), שבהם יכלו יהודים למצוא לשייכותם היהודית ביטוי חדש, שהיה בנוי על בחירה מרצון ולא עוד על חובה משפטית, והיו לו סימני היכר מודרניים שהתחרו באורח החיים של החברה הדתית-הרבנית הישנה. נוסדו גם מוסדות דתיים מובהקים שאופיים וולונטרי - מפלגות, בתי כנסת, וקמו מנהיגים חסידיים שמבחינה סוציולוגית זו, לפחות, היו גם הם ביטוי למודרניות, כלומר, לחילוץ הדת משאר ממדי החיים וייחוסה לתחום משלה.

הלאומיות היהודית
מקור חיוני של תרבות יהודית חילונית נבע מן הלאומיות היהודית המודרנית, שגם היא התעוררה בעקבות פירוק הקהילה המסורתית. המרכיב האזרחי-העדתי של הקהילה נתפס עכשיו כ"לאומי". הקהילה היהודית לא היתה עוד מקומית, אלא ארצית וגלובלית - קהילת העם היהודי כולו, שנתפס כ"לאום" במובן האירופי המודרני, ועם זאת נחשב למקרה נבדל (עם ללא טריטוריה). הלאומיות היהודית התפשטה בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה, ששם שלטו אימפריות רב-לאומיות (הרוסית והאוסטרית), והתביעות של העמים האתניים הכפופים להן (פולנים, סרבים, צ'כים, הונגרים, קרואטים, רותנים, אוקראינים ועוד) לאוטונומיה ושחרור לאומי היו גורם בולט ומוכר בשיח הפוליטי. הלאומיות היהודית הושפעה לא רק מן העמים הללו, אלא גם מן הספרות והלהט של התנועות לשחרור ולאיחוד איטליה וגרמניה - ובו בזמן היא שימשה תגובה לאנטישמיות החדשה, החילונית והאקזיסטנציאלית, שנולדה מתוך אותה לאומיות אירופית עצמה.

חילון הספרות, האמנות והלשון
בדומה לתנועות הלאומיות האירופיות, גם הלאומיות היהודית הדגישה את התפקיד הבונה-אומה של השירה והספרות היפה, הכתיבה ההיסטורית וחקר הלשון, כשמתייחסים אליהם כאל גורמים תרבותיים אוטונומיים, שאינם תלויים בדת. (את הדת עצמה תפסה הלאומיות כמוצר ה"גאוניות" והרצון של האומה.) וכך, יחד עם היווצרות ארגוני חברה אזרחית שהחליפו את הקהילה הרבנית, צמחו בקרב היהודים גם ספרות יפה חילונית ושירה יהודית חדשה, בעיקר בעברית אבל גם ביידיש ובלשונות אחרות, שעיקרן היה ביצירה אסתטית ועיונית-חופשית, בזמן שהמסורת הרבנית נתנה עדיפות לדיון פרשני-משפטי בענייני ההלכה והקודש. הספרות החדשה נתנה ביטוי לעולם הסובייקטיבי של בני האדם, לסגולות אנושיות במובהק, לצרכים ולכוחות יצירה שבהם האדם מגלה את עצמו, ולא רק את אלוהיו ואת הצווים שלאורם הוא חי; ומכל הבחינות הללו היה בה גורם מובהק של חילון.
בדורות הראשונים שמרו מרבית ה"משכילים", יחד עם זה, על אמונת הדת; אך מסוף המאה ה-19 השתנתה המגמה. חלק ניכר, אולי העיקרי, של היוצרים הסתייג מהדת ובעיקר מבעלי הסמכות שלה. המשכילים חיפשו לקיום היהודי מקורות מזינים ומצדיקים אחרים, ושאבו אותם מקריאה חדשה, אנטי-מסורתית, של התרבות היהודית, ומקבלת השראה מתרבות העמים. בצד הספרות הבדיונית, השירה, התיאטרון והמוזיקה צמחו עיתונות ופובליציסטיקה יהודיות ענפות; וכל המרחב הספרותי והאמנותי החדש תפס את עצמו כיורש הספרות הדתית-הרבנית בשני תפקידיה: גם כעיסוק רוחני מרכזי של היחיד, וגם כפורום נורמטיבי, האמור לברר את דרכי החיים והמטרות שראוי לציבור היהודי ללכת לפיהן. בירור זה נעשה ללא פוסקי הלכה מוסדיים, אלא בדרך של ביטוי אסתטי ושל שיח עיוני-ספרותי, שהיה לעתים נרגש ומתלבט.
לענין זה אופייניים דבריו של משה גליקסון, עורך הארץ, לרגל "יום הספר העברי" 1.4.1926:
"אם הספר העתיק, שנקדש קדושת דת ומסורת, עמד להם לאבותינו במשך עשרות דורות של גלות שוממה לקיים - קיום לקוי ורעוע אמנם - את שארית היסודות העתיקים והצורות העתיקות של חיים לאומיים - הרי הספר החדש, פרי היצירה החפשית של האומה המחודשת, הוא תנאי ראשון ותוצאה טבעית לאחדות המחודשת של המהות הלאומית וצורות החיים הלאומיות; הוא כביכול יוצרה ויצירה של האישיות הלאומית החיה כאחד".
חשובות לא פחות היו המהפכות בלשונות היהודים. הלאומיות האירופית יצרה קשר אינטימי בין זהות ולשון, והלאומיות היהודית הלכה בעקבותיה. היידיש היומיומית, שנחשבה למעין "ז'ארגון" נחות, עלתה בדרגה וזכתה לכבוד ספרותי ולצורות סגנוניות ואסתטיות חדשות. בצִדה, ובניגוד מתחרה לה, הופיעה לשון עברית מחודשת, שעברה דה-סקראליזציה (כלומר, ממד הקדושה שלה חולן) וקיבלה תנופה מואצת. במקום לשמש, כמו בעבר, בעיקר "לשון קודש" ליטורגית ופולחנית, ובשעת הדחק ברירת מחדל לתקשורת בין יהודים מארצות שונות, נעשתה העברית לשון חיה וארצית, וזאת בשני מהלכים: תחילה כלשון של ספרות ושל שיח מדעי ופובליציסטי כתוב, ובהמשך כלשון יומיום תוססת ומתחדשת, שבני אדם חיים בתוכה בכל ענייניהם, והיא אשר מעצבת גם את רגשותיהם האינטימיים וחלק מראיית עולמם. הדבר קרה בארץ-ישראל שלפני הקמת המדינה, והיו לו, אף לפני כן, גילויים מקבילים במזרח אירופה (כגון בבתי הספר של אגודת "תרבות", שעשו את העברית לשפה מדוברת גם בתפוצה). המודרניזציה של השפה העברית, והשימוש הנרחב בה בחיי היומיום, בחינוך, בתעשייה, בתקשורת, בצבא, בחקיקה החילונית ובאקדמיה הישראליים, היא אחת התולדות המרשימות - וגם אחד הכוחות הדוחפים - של חילון התרבות היהודית.

הגות, היסטוריוגרפיה וקריאה ביקורתית של התנ"ך
יהודים רבים נכנסו לעולם המחשבה הכללי כפילוסופים ומסאים. מקצת הפילוסופים (משה מנדלסון, נחמן קרוכמאל, הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, עמנואל לוינס) הקדישו את עיוניהם לשאלת היהודיוּת, ועל ידי כך חודשה במידה מסוימת מסורת הפילוסופיה היהודית, שפסקה בסוף ימי הביניים. אמנם, כמו שאר הפילוסופיה הקרויה יהודית, גם זו המודרנית היתה בעיקר בעלת אופי תיאולוגי. עם זאת חשוב ומעניין לציין שמרבית ההגות של יהודים מודרניים על יהודיותם לא אירעה במסגרת הפילוסופיה השיטתית, אלא בכתיבה מסאית חופשית יותר (וחילונית ברובה הגדול) - בוויכוחים ספרותיים, במאמרים עיוניים ופובליציסטיים, במכתבים, בנאומים, בעיצוב של דמויות בדיוניות ובדברים שהסופר שם בפיהן. ייתכן שהסיבה נבעה מן האופי הציבורי והפוליטי של ההגות הזאת, שהיתה קשורה בשינויים בעולם המעשה, וכן מן הקשר שבינה לבין הלאומיות לגווניה. הגות בעלת עניין לאומי מחליפה לא פעם את התיאולוגיה כפורום אידיאולוגי-חילוני, שבו מתרחש הוויכוח על הזהות הקולקטיבית, בייחוד כאשר זו נתונה במעבר או במשבר.
לכאן הצטרף מפעל היסטוריוגרפי מודרני, שהיה חידוש בתרבות היהודית. היסטוריוגרפיה זו, ובצִדה המחקר המדעי של המקרא, הבינו את התרבות היהודית - ובכללה את ספר הספרים שלה - כתופעה היסטורית הכפופה לשינויי הזמן ולחוקי המציאות, ולא כמהות טרנסצנדנטית קפואה ונצחית. ההיסטוריונים וחוקרי המקרא המודרניים ניסו לשחזר את העבר של היהודים ולהתוות קווים לזהותם, הישנה והחדשה (ובעצם: לזהותם הישנה לאור זו החדשה), באמצעי המחקר ההיסטורי המודרני, שנחשב ל"מדע", ולא עוד במושגים תיאולוגיים של שכר ועונש ושל השגחת האל. בכך עבר הזיכרון היהודי עצמו מודרניזציה ומידה ניכרת של חילון.
כמו הסופרים, המשוררים והפובליציסטים היהודים, גם ההיסטוריונים היהודים קיבלו עליהם תפקיד של מורי הוראה והלכה לציבור המחפש את דרכו בעידן החדש. דבר זה השפיע לא מעט על מחקרם והיטה אותו לכיוונים דידקטיים ואידיאולוגיים. נוצר מוסד של "אנשי רוח" יהודים, אנשי ספרות ואנשי עיון, שהחליפו את הסמכות הדתית-הרבנית בהתוויית כיוונים ונורמות לאומיות. סמכותם הלא-פורמלית נשענה על כישרונם, על הדינמיקה של צמיחתם, ועל הצורך של ציבורים רחבים להישען עליהם, אחרי שאיבדו אמון ברלוונטיות של חכמי ההלכה התלמודית וחיפשו מוקדי השראה והדרכה אחרים ברוח הזמן החדש.
לספר התנ"ך היתה עדנה חדשה. תחיית מעמדו סימלה מרד נגד התרבות הרבנית-התלמודית, שפיחתה את משקל התנ"ך והעמידה את התלמוד, למעשה, מעליו. יהודים מודרניים מכל הזרמים - משכילים, רפורמיים, לאומיים וציוניים - פנו אל התנ"ך כמשקל-נגד לתלמוד היבש, המשפטי והמתפלפל, שבו ראו מייצג מנטליות יהודית עייפה ודקאדנטית. התנ"ך, שהוחזר למובני הפשט שלו ועוצמת ביטויו הספרותית והפסיכולוגית נתגלתה מחדש, הופיע להם כסמל לחיוניות, לאותנטיות יהודית החוזרת למקורותיה. גם תפקיד מגייס היה לכך, שכן תנועות לאומיות לא מעטות פנו אל העבר הרחוק, ובכללו זה המיתולוגי, כאמצעי לגיבוש תמיכה ותחושת המשכיות. עם זאת, כאמור, הגישה החדשה לתנ"ך השקיפה עליו כעל יצירה היסטורית הכפופה לביקורת לשונית, היסטורית, ארכיאולוגית וכדומה, וגם בכך חילנה את הגישה אליו.

הפוליטיקה החדשה
הלאומיות היהודית הולידה שלוחות פוליטיות, שהיו חילוניות בעיקרן. הפוליטיקה הציונית ביקשה לכונן מחדש ריבונות יהודית פוליטית וטריטוריאלית בלי להמתין למשיח, ועוררה בכך התנגדות נמרצת במרבית הממסד הרבני. זעם הרבנים ניתך לא רק על "החוצפה כלפי שמים" הגלומה בִּרצון האדם לגאול את עצמו במקום לצפות לגאולת האל. הוא יצא גם נגד תפיסת האדם החדשה, ההומניסטית, המובלעת בכך, ונגד המהפכה באורח החיים היהודי שראשי הציונים רצו לחולל. מחדשים חילוניים לא ציוניים רצו לממש את הזהות הלאומית היהודית דווקא בגולה. חסידי שמעון דובנוב ראו ביהודים "עם-עולם" היסטורי המגשים את ייעודו הלאומי בתוך כדי ישיבה בקרב העמים ובלי טריטוריה משלו; ה"בּוּנד" הסוציאליסטי ציפה שהזהות הלאומית היהודית תיספג בסופו של דבר כמרכיב בתוך אירופה מתקדמת, שתיווצר בעתיד. בכל המגמות הללו היתה התייחסות לזהות לאומית חילונית, אשר הוצבה בפרספקטיבה היסטורית רחבה (שבה הדהד מוטיב דתי עתיק - עוד גילוי של "יין ישן בכלים חדשים" המאפיין חלק של התרבות החילונית).
דימוי-האדם החדש, ההומניסטי, הדימוי של סובייקט המפעיל כוחות וזכויות כדי לממש את מעמדו הראוי בעולם, לא היה ייחודי למהפכה הציונית דווקא. במידה ידועה הוא היה אופייני לפוליטיקה היהודית החדשה בכלל. אמנם, החשש מפני "מה יאמרו הגויים" הוסיף לפגוע בביטחון העצמי האזרחי של היהודים גם לאחר קבלת שוויון הזכויות. אבל בהשוואה לימי הביניים היתה אפילו בשדולות היהודיות הזהירות ביותר מידה של "חוצפה" לא אופיינית, כלומר, אישור עצמי פוליטי, הנובע משינוי הזמנים. יש אומרים שהעת המודרנית החזירה את היהודים להיסטוריה, או לפוליטיקה. ואולם היהודים לא יצאו מעולם מן ההיסטוריה, ותמיד היתה להם פוליטיקה. מה שלא היה להם הוא פוליטיקה ריבונית, מבוססת על מדינה עצמאית המשמשת מרכז; וכן לא היתה להם בעבר פוליטיקה של אישור עצמי הומניסטי, המודעת לכוחות ולזכויות של היחיד היהודי כאזרח ותובעת לממש אותם.

מדינת ישראל
משתי הבחינות הללו, מדינת ישראל היא מוצר מובהק של הפוליטיקה היהודית המודרנית והחילונית. מדינת ישראל נוצרה על ידי ההחלטה הציונית לחַלֵן את הפוליטיקה היהודית, לנתק אותה מן הציפייה למשיח, מסמכות הרבנים, ומהנורמות שיסודן בעולם אלוהי-טרנסצנדנטי, ולעגן את הפוליטיקה וכלליה במציאות הארצית ובכוחות הממשיים הפועלים בה. אמנם, באופן אירוני, היום פועלים במדינת ישראל גורמים דתיים אולטרה-ציוניים, שהשראתם באה דווקא מן הציפייה למשיח, הניצב, לדעתם, בפתח, והפוליטיקה הקיצונית שלהם נועדה כאילו לזרז אותו. בכך הם עומדים בסתירה ליסודות המדינה כפי שנוסדה והתכוננה. אבל פעולתם המשיחית המתסיסה, יחד עם המאבק המתנהל בין הסקטור החופשי בישראל לבין הדת הפוליטית-הרבנית על התחיקה הדתית, המעמד האישי, חוקי השבות והאזרחות, החינוך, מעמד האישה וזכויות היסוד האמורות להיכלל בחוקה שאיננה, מעידים כי ישראל המודרנית, אף שהיא מוצר של תרבות פוליטית חילונית, עדיין נתונה בתהליך התהוות. אין לה תשובה מספקת, לא תשובה עקרונית ולא פרגמטית, לשאלה של מקום הדת בתוכה, ובכך היא לא הצליחה לממש בפועל את עקרונות היסוד של התרבות הפוליטית שממנה היא נולדה.

ה. מבט פנורמי בעשרה מדורים

נוכח חולשתן של ההגדרות הפורמליות לתרבות חילונית יהודית, נראה שהדרך לקבל מושג הולם ועשיר יותר עליה היא להשקיף במבט פנורמי על המרחב שבו הגלקסיה שלה משתרעת - לִצְפּות במבחר של שמשות, כוכבי לכת, שביטים, לוויינים וכוחות משיכה ודחייה, המהווים את הקונסטלציה הפזורה של תרבות זו, וגם בכמה חורים שחורים שלידה. בגישה זו בחרנו לצורך הספר שלפניך. החיבור האנציקלופדי, גם כשהוא בנוי כמבחר מייצג שאינו כולל הכול, מאפשר למי שקורא בו ברציפות, או רק משוטט בין דפיו, לעשות היכרות עם יצירות, אישים, תנועות, ויכוחים, רעיונות ומוסדות שהשתתפו ביצירת רקמתה של התרבות החילונית היהודית ברבע האלף האחרון, ועם אלה המוסיפים ליצור אותה היום. נראה לנו שהמבנה האינדוקטיבי של אנציקלופדיה, ושיתוף הפעולה של כמאתיים וארבעים מחברים, חילוניים ודתיים, הכותבים מנקודות מבט שונות, מתאימים לאופיו המשתנה והרב-צדדי של המושא שמפעל אנציקלופדי זה מנסה לאייר.
ארבעת כרכי האנציקלופדיה מחולקים לעשרה מדורים, שכל אחד מהם סוקר את תהליכי המודרניזציה והחילון בתחום אחר של התרבות היהודית. חלק מנושאי המדורים נסקרו לעיל: חילון אורחות חיי היומיום; חילון הספרות והאמנויות; ההגות היהודית החדשה; חידוש וחילון של הלשון העברית; חילון הזיכרון והמחקר ההיסטורי; מודרניזציה וחילון של הפוליטיקה היהודית. מדור נוסף מוקדש למדינת ישראל ול"יישוב" שקדם לה. כוונתו אינה לסקור את כל ענייני המדינה, אלא רק נושאים המבטאים את היות המדינה מוצר של חילון הפוליטיקה היהודית והתאמתה לתנאים המודרניים. מקום ניכר במדור הזה תופסים, באופן טבעי, יחסי המדינה והדת, והמאבק המתנהל על כך בפוליטיקה ובחברה האזרחית בישראל. המדור גם מדגים כיצד הקהילייה הפוליטית היהודית בארץ-ישראל, לפני ואחרי הקמת המדינה, אפשרה את פריחתה של תרבות יהודית חדשה, חילונית רובה, בהיקף ובגיוון שאינם מוכרים כלל מן העבר.
מדור נוסף מוקדש לתגובות הדת וההלכה למודרניות ולחילון. המודרניות לא רק דלדלה את השפעת הדת, אלא גם גררה בה שינויים, ולעתים התחדשות, וזאת בשלוש דרכים: (א) מתוך הדת עצמה קמה התנגדות לאורתודוקסיה, שהולידה רפורמה דתית ביהדות, על זרמיה (והיום תת-זרמיה) השונים, הממסדיים והממסדיים פחות. רפורמות אלו באו בחלקן במענה לחילוניות, ובחלקן נולדו ממניעים רוחניים פנימיים, שביקשו דתיות יהודית אחרת.

(ב) חלקים בדת האורתודוקסית עשו מאמצים להסתגל לתנאי המודרנה, מתוך גילוי גמישות מסוימת בעניינים הלכתיים; נוצרו תנועות וארגונים דתיים-אורתודוקסיים שלא היו בעבר, והשתנו קודים של הליכות יומיום ותפקוד חברתי.

(ג) מצד אחר, נוצרה באורתודוקסיה גם מגמה של הסתגרות "חרדית", מתגוננת או לוחמנית. גישה זו סבורה שהיא ממשיכה את המסורת כמות שהיא, אך למעשה גם היא משנה אותה - לרוב בכיוון של הקצנה, או על ידי פיצול החיים בין תפקוד מודרני חיצוני לבין דבקות קנאות מבית.
מדור חשוב אחר עוסק ביחסים בין יהודים ובין לא יהודים. אמנם זו זווית נחוצה של חקר התרבות היהודית בכל תקופותיה, אך בעת המודרנית היו בתחום הזה התפתחויות של מודרניזציה וחילון הראויות לדיון מיוחד. המדינה המודרנית, האנטישמיות החילונית החדשה, היחס שבין השכלה יהודית לנאורות אירופית, מעורבות היהודים בתיקון העולם והתגובות עליה, וכמובן, השואה ושורשיה המודרניים הן דוגמאות אחדות לכך. דוגמה אחרת היא יחסי יהודים ולא יהודים כפי שהושפעו מהקמת מדינת ישראל.
מדור נוסף משרטט את מפת התרבות היהודית בתפוצות מאז מלחמת העולם השנייה. מדור התפוצות ומדור מדינת ישראל הם היחידים שתוחמו בזמן ובמקום. חשבנו לנכון להקצות מקום מיוחד לדורות האחרונים, שבהם נקבעו דמות העולם היהודי של היום ומרכזיו החדשים, ונוצרות בהם צורות חדשות של זהות ותרבות יהודיות. יחד עם זאת הנחנו שגילויי התרבות החילונית של היום מוכרים לקוראינו יותר ממקורותיה והעומק ההיסטורי שלה, ולכן (וגם בגלל אורך התקופה) הקדשנו לאלה את מרב השטח. לבסוף, הערה ופנייה לקוראים. ברור שהכתיבה האנציקלופדית המסכמת, המתבוננת ממרחק תיאורטי מסוים, אינה מסוגלת להמחיש את דופק החיים של התרבות, את הגוונים האסתטיים והרגשיים שלה, ובעיקר, את החוויה האישית שגילויי התרבות החילונית היהודית עוררו, ומוסיפים לעורר, במאות האלפים (ולמעשה, המיליונים) המשתתפים בהם. לשם המחשה כללנו כמה דברים של סופרים ומשוררים בני זמננו, ומדי פעם בפעם שילבנו דיוקן צבעוני יותר של דמות יוצאת דופן או של עיר יהודית. אבל ברור שבזה אין די. הקוראים מוזמנים להזכיר לעצמם, בכל הזדמנות, שמאחורי השמות, התאריכים, המושגים והניתוחים הממלאים את הדפים הללו מסתתרים סיפורים ושירים, בני אדם ומפעלים, ויכוחים, מאבקים, רגשות ויצרים - עולם חווייתי שלם במתח גבוה, שדמיון הקוראים צריך להיות ער לקיומו, ובמידת האפשר, להשלים אותו.